יש משהו מאכזב במיני־סדרה בת שני הפרקים, “האם ניתן היה לעצור את היטלר?" - היא מעוררת את הדמיון וגם את תחושת ההבטחה שלפנינו סרט אקשן, שחושף, נגיד, כשלי בטיחות, התנקשויות שנמנעו ברגע האחרון וכך ניצלו חייה של המפלצת האנושית, אבל מכל אלה אין דבר וחצי דבר.
שורה ארוכה־ארוכה של היסטוריונים מתייצבת מול המצלמה ומסבירה, איש־איש בתורו, איפה אירופה, ובעיקר נוויל צ'מברליין, פספסו את זה. הסברים, כידוע, נקלטים טוב פחות מפצצת אטום. הם נוטים להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה, בלי להתפוצץ באמצע.
עוד לא הספקת לעכל את הסברו של היסטוריון מעונב אחד, וכבר מתייצב הבא לשטוח את משנתו, והבא כבר מעבר לפינה מצחצח את לשונו ואת חרבו האינטלקטואלית, וככה, בדרך פלא, הופך אדולף היטלר, אחד מצורריה הגדולים של האנושות, והדרכים לעצור אותו, לגלולת שינה. חצי שעה מהחומר הזה הספיקה לי לדלג ברגל עייפה לערוץ אחר. מקווה שעל תיק החיסול של, נגיד, ידידינו מאיראן, עובדים ביעילות רבה יותר.
לראות או לוותר: לוותר. צוררים לא עוצרים בפטפטנות
התרעות פיקוד העורף