במכאן 33, הערוץ בערבית של התאגיד, הולכים על ביצים. הקונפליקט שלהם ברור. בתוכניות החדשות אי אפשר לבטא ולו שמץ של אהדה ודאגה לבני משפחה בעזה המופגזת. מצד שני, גילוי הבנה למניעיה של ישראל יפגיש אותם עם תגובות נזעמות מחוץ לאולפן. מצד שלישי, גם הם או קרוביהם או מכריהם קברו בני משפחה אחרי ההתקפה על המסיבה ברעים.
ככה שכל מילה בשידור נמדדת, כל משפט נשקל. עיתונאים שמקבלים ביומיום גישה חופשית למיקרופון מתבקשים בפירוש להיזהר, להצטמצם, לשמור את הדעות האישיות לעצמם. עובד בתאגיד סיפר לי שבימים האלה, מחמת הזהירות, לא מעלים לשידור מקורות מעבר לגבול.
מה התחושה במסדרונות? שאלתי אותו. מפוחדים, אמר, כמו כל ערביי ישראל. בגלל זה תושבי הערים המעורבות לא מחוללים מהומות כמו באירועים קודמים? שאלתי. הוא אמר לי, קודם כל גם היהודים מפוחדים, אף אחד לא חשב שיכול להתרחש משהו דומה. וגם הערבים ככה. העוצמה של האירוע, המספרים, האכזריות. לך תדע לאן המדינה תלך כשכל זה ייגמר.
ערוץ מכאן עובד מסביב לשעון במתכונת דומה לזו של הערוצים בעברית. הכתבים בשטח מראיינים ניצולים, מרואיינים לתחנות בחו"ל, לא פעם נתקלים בגילויי איבה. תקלות משמעותיות לא היו. “אתה יודע, אגב, מה הערוץ הנצפה ביותר באיו"ש?", שואל אותי האיש ממכאן, "אנחנו. לא קול פלסטין, לא ערוץ אחר. אצלנו, הם יודעים, יקבלו תמונה אמיתית של המצב. אפילו בעזה אנחנו התחנה הנצפית ביותר. אלא ששם אין להם ברירה. צה"ל הרס להם את כל תחנות הממסר ונשארנו רק אנחנו".