״לופן״, עונה 3, נטפליקס
אין טריק או מאמץ שחסכו היוצרים בדרכם לפגוע באיכות הסדרה וביכולותיו של עומאר סי, השחקן הראשי הנפלא. "לופן" בימים האלה היא רק המשל. כשרקטות עפות מעל לראש ודובר צה"ל מתיר לפרסום בשורות איוב, הסבלנות למוצרים פגומים כאלו היא אפסית. צפייה בכל עונותיה של הסדרה "לופן" היא בראש ובראשונה עניין מעציב. לראות את השחקן הנפלא עומאר סי ("מחוברים לחיים") בתפקיד כל כך רדוד, התובע ממנו חלק אפסי מיכולות המשחק הנהדרות שלו, הוא כבר עניין הגורם לאוהביו רצון לבכות. הוסיפו לכך את העלילה הצולעת, את בזבוז הפוטנציאל הגדול בהשוואת העלילה לתעלוליו של הפורץ הנוצץ ארסן לופן - ותקבלו את התוצאה העלובה הקרויה "לופן".
וכדי להוסיף חטא על פשע מערכות היחסים בין גיבוריה של הסדרה הן חדגוניות באופן שבא לבכות. כולם בסדרה בוכים. או נוגים ובוכים. אסאן הצעיר, אסאן הבוגר, אשתו של אסאן, הרעים, הטובים, לכל אחד ואחד מאלה יצר התסריט סיבה להסתובב בפנים מוארכים מצער ובראש מוטה לעבר האדמה, ואיש מהם לא מחמיץ מול המצלמה את ההזדמנות לחוש בתורו את צער העולם.
נדמה לי שדווקא העונה השלישית היא רעה במעט פחות מקודמותיה, אף שאין לי כוונה לסבול את כל פרקיה של העונה כדי להגיע למסקנה סופית. בזמנים רגילים לא מן הנמנע שהייתי מקדיש 45 דקות לפרק נוסף של "לופן", אלא שבימים האלה, שרקטות מתעופפות בהם מעל הראש ודובר צה"ל מתיר לפרסום בשורות איוב חדשות לבקרים, הסבלנות קצרה וגם מצב הרוח בקרשים. התחושה הזאת נכונה גם לגבי סדרות ותוכניות אחרות, שבדרך כלל הן קודש לגביי ואילו עכשיו הן עטופות באיזו שמיכה עבה של דכדוך, עייפות וחוסר רצון. האצבע נעה באופן אוטומטי לערוצי החדשות, כמובן אלה הראויים לצפייה, השעות חולפות, ואז, מדוכא ומותש משרך הבנאדם את דרכו לחדר האמבטיה ולמיטה. מלחמה היא לא עניין משמח. אל תבנו על "לופן" שתוציא אתכם מהבאסה.