מיה ואיתי רגב, אלה ודפנה אליקים, גלי טרשנסקי ושני גורן. שישה ישראלים וישראליות שמרביתם לא הכירו אחד את השני, בגילאים שונים וממקומות אחרים לחלוטין בארץ הקטנה ולמודת הקרבות שלנו. בשבעה באוקטובר, בבוקר השבת השחורה, נקשר שמם לעד, לצד שמותיהם של חטופים נוספים שעדיין לא חזרו הביתה מאז השבת האיומה הזו. אותה כרוניקה שהחלה בעוד יום רגיל, ותמה במעבר כפוי לשטחי רצועת עזה היישר לשבי חמאס.
לאחר התלונה על סחיטה, מירי רגב חשפה: זה מה שאהוד יערי אמר לי
"בית הנייר ברלין", נטפליקס: מה עוד יש להם כבר לחדש?
את תעצומות הנפש המצויות בתוך כל אחד ואחת מהם כבר הכרנו מסיפורים. העדויות שנתנו לאחר השבי שגרמו לנו לתפוס את הראש בהשתאות, דברי המשפחות עד חזרתם שלא הותירו מקום לספק, והאופן מעורר ההשראה בו הם מצליחים לקום כל בוקר בגאון אחרי התופת שעברו בשטח האויב.
אתמול (שבת) שודר שוב, והפעם בהרחבה, המערכון של אשר נהג המונית האייקוני בעודו נוסע עם החטופים והחטופות ברחבי הארץ. פעם נוספת פגשנו את מיה ואיתי שבסך הכל הלכו לבלות במסיבה ומצאו את עצמם בסיוט, את אלה ודפנה שסיפרו שאכלו בשבי חטיפים פגי תוקף וסבלו מהצקות מילדי הטרוריסטים האכזריים, את שני שחסכה מעצמה אוכל כדי לתת לאחרים, ואת גלי שהתווכחה עם המחבלים לפני שחרורה כי הגלביה שקיבלה לא תאמה את צו האופנה הכללי. לצד שני היה גם מור, אחיו של טל שוהם שעדיין נמצא בשבי, שתיאר את הקושי הרב מהיום בו הכל השתנה לבלי היכר.
הספיישל של ארץ נהדרת ששודר כאות הערכה לחטופים שחזרו מהנורא מכל, ובשובם הצליחו להחזיר לנו קצת אוויר לנשימה, היה חשוב גם בפעם השנייה ולא בכדי. הוא הזכיר לנו כמה כוח יש לישראלים הללו שחוו את אחת הטלטלות המשמעותיות בחייהם, ולמרות זאת הצליחו למצוא נקודות אור קטנות ואפילו לצחוק מדי פעם.
כמה לא מובן מאליו לקום בבוקר במיטה שלנו, לשתות קפה בעצלתיים ולהתלונן על הפקקים בדרך לעבודה. כמה חשוב שנוקיר להם תודה על הכוח שהם נותנים לנו בשרידותם הבלתי נתפסת. כמה אנחנו חייבים להחזיר את כל מי שעדיין שם, כששעון המלחמה מראה על כמעט 100 ימים.