הדלת נפתחת, ומצידה השני עומד גבר חרדי. "מתחילת המלחמה חששתי שאתם תגיעו אלי", ומבכה על הבשורה האיומה שקיבל. ואז מגיע הטוויסט: הוא חושב שהם הגיעו למסור לו צו גיוס. כשהוא מגלה שאלו קציני נפגעים שהגיעו בטעות לרחוב ז'בוטינסקי בבני ברק במקום ברמת גן, הוא אומר "איזו הקלה" ומבקש למסור למשפחה של הנופל "התפללנו בשבילו, עשינו כל מה שיכולנו".
כמו רבים ממערכוני הפתיחה של "ארץ" העונה הזאת, זהו מערכון שלא מנסה להצחיק. הוא מר, כואב ובעיקר משקף את אחת המחלוקות הכי כואבות בחברה הישראלית בצורה שאף פאנל באולפן לא יצליח.
בשפה צבאית ובליווי הדמיית מחשב מגוחכת, פורשים גולדקנופף וגפני את המבצע הנועז בפארודיה מבריקה על שחזורים דרמטיים במהדורות החדשות. כחילונים התרגלנו לאבסורד שהוא הפטור שניתן לחרדים מגיוס, אבל כשצופים בתוכנית האחרונה, האבסורד לא יורד חלק בגרון.
פתאום נעשה קשה להתעלם מהמציאות שבה יש מי שמזהה את השרוך הצהוב-כחול, אולי כי בארבעת החודשים האחרונים הוא דמיין לא פעם את הדפיקה בדלת ואת החייל שעוטה את השרוך; ויש את מי שבאמת ובתמים מאמין שהתפילה שלו מהווה חלק משמעותי במאמץ המלחמתי.
לאחר השידור פרצה סערה סביב מערכון הפתיחה, כפי שקורה כמעט בכל פעם ש"ארץ" מותחת ביקורת על המגזר החרדי. ומערכון הפתיחה המסעיר הסיח את שונאי התוכנית מתמונת המראה של סינוואר ונתניהו, ונמלט מאחריות כמו רב מרצחים שצבא שלם דולק בעקבותיו. "ארץ" סיפקה השבוע לכל צופיה, האוהדים והשונאים, סיבות לכעוס; וטוב שכך.
כשהיא לא מהססת עם הפאנצ'ים, היא באמת נהדרת.
התרעות פיקוד העורף