משהו מוזר קורה כאן. עברנו לשעון קיץ, ויתרנו על שעה יקרה מפז מסך שעות השינה שלנו, אבל החורף חזר. זאת אומרת שנותרנו קירחים מכל הצדדים, בעודנו מסתכלים על הזריחה רק מהאוטו במקום ליהנות מקצת שמש במרכז השמיים בדרך לעבודה. יתרון לקור הרגעי בחוץ: אפשר לנצל את מזג האוויר לבינג'. יש לי כמה רעיונות.
ככל שעוברות השנים, מתרחקים אנחנו, ילידי שנות התשעים, מתקופת הטיולים אחרי הצבא, גם אם בחרנו בגיחות קצרות ולא בחצי שנה של חיים אחרים. ב־2012 אמנם הייתי הרבה לפני כל זה, בכיתה יא' ליתר דיוק, אבל כמה שנים מאוחר יותר צדה את עיניי 'קטמנדו', דרמה ישראלית מופלאה שעשתה לי חשק להגיע למקום שמעולם לא פנטזתי עליו באופן אישי: נפאל. וגם השבוע, עת עליית הסדרה לנטפליקס, נמלאתי שוב בגעגוע לאדמה שמעולם לא דרכתי עליה.
אני חושבת שבעיקר בימים כאלה, בהם נדמה ששכחנו את הצדדים היפים שלנו בצל חילוקי הדעות הרבים, מרתק לראות מהי כוחה של אמונה בצדקת הדרך, בסיבה לשמה אנו קמים בבוקר, בהחלטות שנאלצנו לקחת עליהן אחריות. חרף העובדה שעברו 12 שנה, הכתיבה נהדרת, המשחק מצוין, והנוסטלגיה לימים שאיכשהו היו פשוטים יותר, בלתי נשלטת.
שם קצת בנאלי, אני יודעת, אבל אני חותמת על כך שהסדרה הנ"ל תשעשע אתכם. ג'סטין וילמן, קוסם, קומיקאי, תעלולן, ומה לא, מנהל משחק מוחות מרתק עם כל מי שנקרה בדרכו. התוצאה: מתיחות שגורמות לקורבנות התמימים לכאורה לפקפק בהכל כולל הכל.
נורא נחמד, לא וולגרי בניגוד לתוכניות המתיחות האמריקאיות מפעם, המריחות כמו מגירה ישנה וטחובה, ולגמרי מעלה מחשבות על האם היינו נופלים גם אנחנו באותם פחים. התשובה היא כן.
התרעות פיקוד העורף