אתם יושבים מול הטלוויזיה, מסתדרים על הספה, ומחליטים להתמסר לסדרה חדשה. שמתם את הכל בצד, הטלפון רחוק מספיק כדי לא להפריע, וכל מה שמטריד את מנוחתכם יכול לחכות. ואז אתם מתאהבים. ככה פשוט. זה קרה לי ב'סובייצקה' ו'הצבי' של 'כאן 11', וזה קרה לי ב'גן קופים' של אבי נשר, עת החלפתי את הטלוויזיה במסך הקולנוע.
"למדתי כל כך הרבה. שום תוכנית שראיתי שם לא שטפה לי את המוח. ככל שאני צופה יותר, אני יותר מבינה שאי אפשר שתהיה ממשלה קיצונית לאף צד, כי אז אוטומטית זה לא מייצג חצי מהאוכלוסייה, אוטומטית אין דמוקרטיה. למה הלכתי לפוליטיקה, אני לא יודעת".
"הייתה תקופה שחשבתי שאני צריכה להשלים עם האובדן. אני לא מסוגלת להשלים עם זה. הוא היה צעיר מדי, אני אוהבת אותו גם אם הוא כזה התגלגל לחיים אחרים והוא בסדר, אני בחיים האלה לא מסוגלת. אבל אני עובדת על להשלים עם חוסר השלמה תמידי, מנסה להשלים עם זה שלא אהיה שלמה אף פעם. אבל בשביל זה יש את המקצוע שלי".
"פרומה (דמותה של פפיאן ב'הצבי'. מ"ק), היא מה זה לא שלמה, היא במלחמה עם עצמה כל הזמן, ענת (דמותה ב'סובייצקה'. מ"ק) במלחמה, כל הדמויות הללו הן תמיד שיעור, סיפור התבגרות. וזו התחככות תמידית כל הזמן. קשה לעשות את זה, כי זו חשיפה".
"יש משהו אוטומטי שלא רוצים להראות. אני יכולה להיסגר, ומול מצלמה זה קורה לי כל כך הרבה פעמים, אני יודעת מה אני אמורה להיות ומשהו אוטומטית לא מראה, כמו שומר פנימי. אז אני צריכה לעבוד על לשחרר, להיחשף, להסכים להיות פגיעה וחשופה. זאת עבודה".
"עשינו בוק, בקושי דיברתי עברית, ואחרי חודש קיבלתי אודישן לתפקיד ראשי בסרט קצר. עוד לא ידעתי לדבר, אז קראתי ולא הבנתי כלום. בדיעבד זו הייתה הבמאית והתסריטאית מיכל ויניק ('ולריה מתחתנת'. מ"ק). הגעתי לאודישן וקראתי כמו רובוט, למזלי היא ראתה משהו ולקחה אותי לתפקיד. למדתי את הטקסט משמיעה".
"הגירה זה לא דבר פשוט, עוקרים אותך, למרות שנולדתי פה וכן הכרתי את המקום, חשתי חוסר שייכות, המשפחה שלי פתאום התפרקה, אבא שלא גדלתי איתו ואח שנהרג, ופתאום בצילומים האלה הרגשתי שייכות, שאני שחקנית. פתאום הרגשתי שאני חיה. שם הבנתי שזה הדבר. שזה פשוט עושה לי לחיות".
"גם במלחמה כשהכל עצר, אנשים הופיעו, ואני לא הרגשתי שאני מוכרת מספיק כדי ללכת לבדר אנשים. חשבתי שאבוא ויגידו מי זאת, אז התנדבתי בהכנת סנדוויצ'ים, הרגשתי שרוצים לראות את גורי אלפי ואדיר מילר. ואז חזרו ההצגות, ופתאום אודישן, זה כמו חמצן לנשימה".
"סבתא שלי הייתה בבית חולים, ובכל סופ"ש הייתי מראה לה תמונות מהצילומים, העיניים שלה היו נוצצות. היא הייתה מהגרת שלא נטמעה בחברה, לא למדה עברית כמו שצריך והייתה בודדה ומאוד נסגרה, ודווקא הנכדה שלה משחקת בתפקיד הראשי אצל הבמאי הכי ישראלי, הכי מוערך".
"אני כל כך שמחה בשבילו שהוא קיבל את ההזדמנות לשחק מישהו שהוא בדיוק הפוך ממה ששיחק בדרך כלל, ואני שמחה בשבילי שקיבלתי את פרומה אחרי ששיחקתי את מרגו ב'גן קופים', מרוקאית ממעמד סוציואקונומי נמוך, בהשוואה לפרומה, שהגיעה ממשפחת אצולה מתנשאת ואליטיסטית".
"גם ענת, למרות שהיא דור 1.5 של עולים מברית המועצות זה כל כך שונה, בעברית היא הייתה מאוד ישראלית וכך גם ברוסית, וב'הצבי' היה צריך לעשות בדיוק ההפך. קיבלתי את ההזדמנות להראות כל מיני צדדים, ואני מקווה שזה ימשיך. למרות שיכול להיות שאנשים כבר התעייפו ממני ורוצים קצת הפסקה".
"אז אתחיל שיעורי פיתוח קול כמו שצריך, כי למחזמר אחר כן התקבלתי. אני מאוד מוזיקלית, היא עוזרת לי לדבר עברית, איטלקית, יידיש, גרמנית. בסרט דיברתי באיטלקית, וב'הצבי', אותו סיפור, יידיש וגרמנית, המבטאים שם. אני צריכה לשיר, אני מרגישה שאני צריכה את זה, זה מרפא אותי. יש לי שיר במגירה שאני צריכה להוציא מתישהו, אני מתביישת כמה זמן אני דוחה את זה. הוא מוקלט ומוכן. הוא ייצא לאור".
"הייתי נכנסת לשורשים של כל מילה. ככה לומדים באולפן, וזה נותן הרבה כוח למילה עצמה. הלוואי ותהיה עונה שנייה ואני אמשיך לדבר כמו פרומה ציפיס. אני מודה שהכנסתי הרבה לעברית של פרומה. אני זוכרת מהאולפן איך לומדים עברית מאפס".
"הוקרת תודה זה מאוד חשוב, למרות שקל ליפול למרמור. הרבה אומרים לי על השנה הזאת 'איך צצת משום מקום?'. בואנה, עבדתי כל כך הרבה כל השנים האלה. עשיתי תפקיד ב'כיפת ברזל', ב'בלקספייס', גם 'רון' זו סדרה נורא נישתית, זה לא היה איזה מיינסטרים מטורף, והסדרה יצאה בדיוק כשהתחיל הקורונה".
"אני כבר אוהבת פה, אוהבת את האנשים, את השפה, עם כל הקושי. ארגיש זרה בחוץ, אני לא רוצה את הבדידות הזאת. כשאח שלי נהרג, חטפתי כאפה מהמקום הזה. מי אומר לי שעוד עשרים שנה, כשהילד שלי יתגייס, מי יבטח אותו? אף אחד. מצד שני, אף אחד לא מבטח את הילד שלו.
התרעות פיקוד העורף