אתם יושבים מול הטלוויזיה, מסתדרים על הספה, ומחליטים להתמסר לסדרה חדשה. שמתם את הכל בצד, הטלפון רחוק מספיק כדי לא להפריע, וכל מה שמטריד את מנוחתכם יכול לחכות. ואז אתם מתאהבים. ככה פשוט. זה קרה לי ב'סובייצקה' ו'הצבי' של 'כאן 11', וזה קרה לי ב'גן קופים' של אבי נשר, עת החלפתי את הטלוויזיה במסך הקולנוע.
"היית פשוט גרועה": כתב חדשות 12 מתפוצץ על הקולגה
עשרות סרטים מהארץ והעולם: פסטיבל אפוס חוזר
בשלושתם שיחקה באינטליגנטיות שהרבה זמן לא ראינו כאן השחקנית סוזנה פפיאן, ולא בכדי. ישבתי איתה לשיחה צפופה על הקריירה, המוות של אחיה שנהרג בצבא, העלייה לארץ, והמדינה שעברה תהפוכות של עשור בחצי שנה.
נראה לי שהשאלה המתבקשת היא איפה אני תופסת אותך עכשיו, בכל התקופה הזאת.
"אתמול (יום לפני מועד פגישתנו. מ"ק) הייתה האזכרה של אחי דוד. 16 שנה מאז שהוא נהרג כשהייתי בת 16, ובעצם היום הראשון שאני חיה יותר בלעדיו מאשר איתו. תחושה מוזרה, זה עושה לי עצב. כל התקופה הזו אני באמת חווה תחושות של 'מה הטעם שהוא נהרג ונתן את החיים שלו למדינה, אם אחרי כל כך הרבה שנים היה הטבח הנוראי הזה וממשיכים למות כל כך הרבה חיילים?".
"פגשתי את חברים שלו שסיפרו שבדיוק יצאו מעזה. הלב כואב, והחטופים, זה לא נגמר. גם הטילים מאיראן, זה פשוט תוהו ובוהו, כאוס. הבנתי שאלך להצהרות של משפחות החטופים, אעשה מה שאני יכולה, ותוך כדי אתרכז בטוב, כי אי אפשר. זה לא יעזור לאף אחד אם אכנס לדיכאון. צריך להגביר את האור. מי שמסוגל, ותודה לאל אני מסוגלת. אתרכז בטוב. אני בצילומים לסדרת נוער, ל'האחיין שלי בנץ', העונה השלישית, יש לי תפקיד ממש כיפי, אני נורא נהנית".
זו סדרת ילדים, אבל אני מודה שצפיתי בה.
"אני גם עשיתי בינג' של שתי העונות הקודמות, ואני כל כך מודה שאני נהיית חלק מהדבר הזה".
זו כבר פעם שלישית ב'כאן'. חלום.
"ממש, אני כל כך אוהבת את האנשים והתוכן. בתור מישהי שלא גדלה פה הרבה שנים, לא מעט מההיסטוריה אני לומדת מהערוץ הזה. יש אנשים שקוראים לו ערוץ שמאלני, והוא מה זה לא. אני חושבת שזה הערוץ הכי מגשר, התוכניות של 'בואו לאכול איתי' שתמיד כוללות משתתפים מכל שכבות האוכלוסייה שלנו, 'סליחה על השאלה', 'עוד ניפגש', אלה תוכניות מדהימות".
"למדתי כל כך הרבה. שום תוכנית שראיתי שם לא שטפה לי את המוח. ככל שאני צופה יותר, אני יותר מבינה שאי אפשר שתהיה ממשלה קיצונית לאף צד, כי אז אוטומטית זה לא מייצג חצי מהאוכלוסייה, אוטומטית אין דמוקרטיה. למה הלכתי לפוליטיקה, אני לא יודעת".
זה עוטף הכל עכשיו, זה בסדר.
"אני משתדלת להתרכז איפה שאני נמצאת, להיות שם ולהרגיש שבכל רגע נתון יש אהבה בלב, לא משנה איפה. מאוד קל לאבד את התקווה הזאת. אני צריכה לשמור את זה, את האהבה ליקום, לזולת. זה קשה, וזה תרגול. יש לי פנקס תודות".
את מקפידה?
"הייתי עמוסה בשבוע האחרון, אבל שלושה חודשים אחרי שהמלחמה התחילה אמרתי לעצמי שאני צריכה להעריך את זה שיש לי רגליים, שיש לי רגע לעצור ולקנות לי קפה, זה ממש לא מובן מאליו. מאז שאחי נהרג יש בתוכי משהו שרוצה להיאחז בעבר. ככל שאני ממשיכה, מצליחה, מגשימה, אני יותר מתרחקת מהמקום הזה כשהוא היה חי".
ואת זוכרת טוב? את נזכרת? מנסה לזכור?
"אין יום שאני לא זוכרת את אחי. עם אחי השני, שהיה אחי למחצה, לא היינו בקשר והוא חי במדינה אחרת, וגם בו אני נזכרת. אני מרגישה שפספסתי אותו כשעוד היה חי, זה עצוב לי מאוד. אבל דוד, היינו ממש חברים טובים, גדלנו באותו חדר. היינו בארץ ממש מעט זמן. כל השנים הללו יש לי אינסטינקט להיאחז בעבר, אינסטינקט פסיביות כזה, ואני תמיד נלחמת בו".
"הייתה תקופה שחשבתי שאני צריכה להשלים עם האובדן. אני לא מסוגלת להשלים עם זה. הוא היה צעיר מדי, אני אוהבת אותו גם אם הוא כזה התגלגל לחיים אחרים והוא בסדר, אני בחיים האלה לא מסוגלת. אבל אני עובדת על להשלים עם חוסר השלמה תמידי, מנסה להשלים עם זה שלא אהיה שלמה אף פעם. אבל בשביל זה יש את המקצוע שלי".
"פרומה (דמותה של פפיאן ב'הצבי'. מ"ק), היא מה זה לא שלמה, היא במלחמה עם עצמה כל הזמן, ענת (דמותה ב'סובייצקה'. מ"ק) במלחמה, כל הדמויות הללו הן תמיד שיעור, סיפור התבגרות. וזו התחככות תמידית כל הזמן. קשה לעשות את זה, כי זו חשיפה".
"יש משהו אוטומטי שלא רוצים להראות. אני יכולה להיסגר, ומול מצלמה זה קורה לי כל כך הרבה פעמים, אני יודעת מה אני אמורה להיות ומשהו אוטומטית לא מראה, כמו שומר פנימי. אז אני צריכה לעבוד על לשחרר, להיחשף, להסכים להיות פגיעה וחשופה. זאת עבודה".
"חשבתי שאבוא ויגידו מי זאת, הרגשתי שרוצים לראות את גורי אלפי ואדיר מילר"
זה היה לך נורא טבעי שתהיי שחקנית? זה היה ברור לך מאליו שזה הכיוון?
"ידעתי תמיד שאעשה משהו שקשור לאומנות. רציתי להיות זמרת או ציירת. באמת חשבתי שאהיה ציירת רגע לפני שהחלטתי להיות שחקנית. למדתי ציור, וגם הייתי כותבת הרבה. אבל כשאחי נהרג, דווקא הדבר הרע הזה זרק אותי לייעוד המדויק. פתאום הציור לא הספיק לי. היה בי יותר מדי בעבוע. לשבת לא הספיק לי. הייתי באיזה חוג בארמניה, ומצאנו סוכנות בארץ, שהתבררה כסוכנות ניצבים".
"עשינו בוק, בקושי דיברתי עברית, ואחרי חודש קיבלתי אודישן לתפקיד ראשי בסרט קצר. עוד לא ידעתי לדבר, אז קראתי ולא הבנתי כלום. בדיעבד זו הייתה הבמאית והתסריטאית מיכל ויניק ('ולריה מתחתנת'. מ"ק). הגעתי לאודישן וקראתי כמו רובוט, למזלי היא ראתה משהו ולקחה אותי לתפקיד. למדתי את הטקסט משמיעה".
"הגירה זה לא דבר פשוט, עוקרים אותך, למרות שנולדתי פה וכן הכרתי את המקום, חשתי חוסר שייכות, המשפחה שלי פתאום התפרקה, אבא שלא גדלתי איתו ואח שנהרג, ופתאום בצילומים האלה הרגשתי שייכות, שאני שחקנית. פתאום הרגשתי שאני חיה. שם הבנתי שזה הדבר. שזה פשוט עושה לי לחיות".
"גם במלחמה כשהכל עצר, אנשים הופיעו, ואני לא הרגשתי שאני מוכרת מספיק כדי ללכת לבדר אנשים. חשבתי שאבוא ויגידו מי זאת, אז התנדבתי בהכנת סנדוויצ'ים, הרגשתי שרוצים לראות את גורי אלפי ואדיר מילר. ואז חזרו ההצגות, ופתאום אודישן, זה כמו חמצן לנשימה".
ואז עברו כמה חודשים מתחילת המלחמה, ו'הצבי' יצא והתפוצץ אחרי 'סובייצקה' ו'גן קופים' של אבי נשר. הכל קרה ביחד. מעטים האנשים שמסומנים על ידי נשר, ועכשיו הצבי שעשה עוד פעם משהו. את זוכרת את הימים שלפני כל השלישייה הזאת? קולטת מה קרה?
"זו זכות מטורפת. אני חושבת שהייתי מרגישה הרבה יותר אם לא הייתה מלחמה, כי זה מכניס אותי לפרופורציה של 'אני לא נלחמת בעזה', 'אני לא גיבורה גדולה'. אני שחקנית, ואיזה מזל שבתקופה הזו אני מגשימה, אני מרגישה צורך להודות על זה כל הזמן. זה באמת מטורף. כשהתקבלתי לתפקיד הראשי בסרט של נשר, לא האמנתי".
"סבתא שלי הייתה בבית חולים, ובכל סופ"ש הייתי מראה לה תמונות מהצילומים, העיניים שלה היו נוצצות. היא הייתה מהגרת שלא נטמעה בחברה, לא למדה עברית כמו שצריך והייתה בודדה ומאוד נסגרה, ודווקא הנכדה שלה משחקת בתפקיד הראשי אצל הבמאי הכי ישראלי, הכי מוערך".
בואי נדבר על 'הצבי'. איך היה לשבת בבית ולראות אותך כפרומה על המסך? בטח קצת התרגלת.
"כיף. כי גם ראיתי דברים שלי לפני, וגם פרומה כל כך רחוקה ממני במראה, בדיבור, אז ראיתי דמות. יש רגעים שאמרתי 'הייתי צריכה לעשות ככה', אבל זה תמיד יהיה. נורא נהניתי לראות. עוד כשקראתי את התסריט, את שני הפרקים הראשונים, קראתי אותו כאילו הוא ספר. אור (בן מלך, ששיחק את אליעזר בן יהודה. מ"ק) הוא שחקן ענק שיכול לשחק הכל ועובד כל כך קשה, מסור וחרוץ. הוא יקרא כל ספר אפשרי ויהפוך את עצמו לדמות".
"אני כל כך שמחה בשבילו שהוא קיבל את ההזדמנות לשחק מישהו שהוא בדיוק הפוך ממה ששיחק בדרך כלל, ואני שמחה בשבילי שקיבלתי את פרומה אחרי ששיחקתי את מרגו ב'גן קופים', מרוקאית ממעמד סוציואקונומי נמוך, בהשוואה לפרומה, שהגיעה ממשפחת אצולה מתנשאת ואליטיסטית".
"גם ענת, למרות שהיא דור 1.5 של עולים מברית המועצות זה כל כך שונה, בעברית היא הייתה מאוד ישראלית וכך גם ברוסית, וב'הצבי' היה צריך לעשות בדיוק ההפך. קיבלתי את ההזדמנות להראות כל מיני צדדים, ואני מקווה שזה ימשיך. למרות שיכול להיות שאנשים כבר התעייפו ממני ורוצים קצת הפסקה".
ממך?
"אני פה ושם קוראת תגובות ויש תגובות מדהימות, אבל אני חייבת להפסיק לקרוא טוקבקים. לפעמים אני קוראת, ומדי פעם יש טוקבק שכאילו חוזר על עצמו של 'איזה מעצבנת', בלתי נסבלת'. מישהו כתב 'רק בגללך אני לא אראה את הסדרה כי את בלתי נסבלת'. ממש אישי גם".
מצער. אל תקראי.
"אין מה לעשות, לא כולם אוהבים וזה בסדר. אני לא גור כלבים. אם כולם יאהבו אותי, משהו לא בסדר. המקצוע הזה הוא זה באמת חמצן לריאות שלי. במלחמה הבנתי את זה סופית, שכך אני שורדת את העולם המופרע הזה".
מה ההבדל בין משחק בסדרה לתפקיד בסרט?
"גם 'הצבי' ו'סובייקה' היו שונים אחד מהשני. 'הצבי' ארך יותר זמן כי ההתארגנות והשיער לקחו שעות. ב'סובייצקה' היו רק 22 ימי צילום. היה נורא כיף עם כולם. 'הצבי' זה גם חומר אחר לגמרי. זה עומק אחר. זה היה ממש עולם אחר. קרן מרגלית (יוצרת 'הצבי'. מ"ק), כשהיא רואה מוניטור, היא לא רואה אותו עם העיניים אלא עם הלב. היא סוג של מדיום".
וגן קופים?
"זה היה התפקיד הראשי הראשון, אבי נשר, כפרה עליו שסמך עליי. זה לא פשוט לסמוך על מישהי שלא עשתה תפקיד ראשי, ועוד לצד כאלה כוכבים. זו לא רק הגשמת חלום, זו עבודה קשה, שעות ללא שינה, צריך עמידות בשביל זה. הוא בחר לסמוך עליי, ואני מודה לו על כך".
הוא ידע.
"כנראה הוא ראה שאפשר. בזמן הצילומים הוא אמר שהוא שמח וזה היה ברור שהכל טוב. בגלל שזו הייתה פעם ראשונה, התאבדתי על זה. היה כיף, אני אוהבת אותו, הוא איש מסור. יש שם תשוקה לקולנוע, כמו ילד קטן. מול המוניטור רואים את קצוות הפה שלו נמתחים, זה משהו שאני לא שוכחת לעולם. הוא כל כך אוהב את זה, זה מעורר השראה. האיש אוהב קולנוע. איזה יפה זה. הוא גם הקדיש את הסרט לבן שלו".
את חושבת שזה הסרט האחרון שלו?
"לא נראה לי. נראה לי שגם אם הוא חשב, משהו במלחמה ניפץ את הכל והוא ימשיך ליצור".
התרגלת למבטים? לזה שמסתכלים? שמשתתפים? אנשים אומרים פה מה שהם רוצים.
"זה חדש. מצד אחד זה ממש נעים כי לרוב אומרים דברים טובים, מצד שני אני עוד לא רגילה. אני אוכלת סנדוויץ' באוטובוס ובאים. אני עוד לא קולטת, ובאמת משהו במלחמה מכניס אותי לפרופורציות. מישהו מהשחקנים הצעירים ב'האחיין שלי בנץ' שאל אותי אם אני כבר לא עושה אודישנים, אם קוראים לי לתפקידים. לא, אני עושה אודישנים כמו כולם. אפילו השאלה הפתיעה אותי".
"אני מרגישה שאני צריכה לשיר, יש לי שיר מוכן במגירה"
מה היית רוצה לעשות? משהו שאולי את חושבת שעדיין לא דובר?
"אני נזהרת לדבר על דברים שעוד לא יישמתי. יש לי איזה פלרטוט עם השירה, כל המשפחה שלי מוזיקאים, בגיל 4 ראיתי שישה ימים ברצף את אותה אופרה שאבא שלי ניצח עליה (ואג פפיאן. מ"ק) גדלתי על מוזיקה ואופרה וזה ב-DNA שלי. שנים התנגדתי, אבל עכשיו אני מרגישה את הקריאה הזאת. היה לי אודישן למחזמר ולא התקבלתי, הם נבהלו שאני לא בשלה למרות ששרתי בכל ההצגות שלי כמעט".
"אז אתחיל שיעורי פיתוח קול כמו שצריך, כי למחזמר אחר כן התקבלתי. אני מאוד מוזיקלית, היא עוזרת לי לדבר עברית, איטלקית, יידיש, גרמנית. בסרט דיברתי באיטלקית, וב'הצבי', אותו סיפור, יידיש וגרמנית, המבטאים שם. אני צריכה לשיר, אני מרגישה שאני צריכה את זה, זה מרפא אותי. יש לי שיר במגירה שאני צריכה להוציא מתישהו, אני מתביישת כמה זמן אני דוחה את זה. הוא מוקלט ומוכן. הוא ייצא לאור".
איך זה הרגיש לך לדבר בשפה גבוהה ב'הצבי'?
"מדהים. הייתי בתיאטרון החאן בירושלים כמה שנים, וההצגה השנייה שעשיתי הייתה 'פונדק הרוחות' של נתן אלתרמן. הכל היה בשפה ממש גבוהה ולא הבנתי בקריאה ראשונה, אבל כשנכנסים זה היה כל כך פיוטי, זה היה מדהים לשחק דרך שירה. יש בזה אנרגיה וכוח. כשהתקבלתי לניסן נתיב העברית שלי הייתה מאוד בוסרית, אבל בשנה הראשונה למדנו שייקספיר וטרגדיות יווניות, וזה הרגיש לי כמו יפנית".
"הייתי נכנסת לשורשים של כל מילה. ככה לומדים באולפן, וזה נותן הרבה כוח למילה עצמה. הלוואי ותהיה עונה שנייה ואני אמשיך לדבר כמו פרומה ציפיס. אני מודה שהכנסתי הרבה לעברית של פרומה. אני זוכרת מהאולפן איך לומדים עברית מאפס".
"אומרים לי על השנה הזאת 'איך צצת משום מקום?'. בואנה, עבדתי כל כך הרבה".
רק שתמשיכי ליהנות.
"נראה לי שאני אהנה. עצם זה שאני עושה את העבודה שאני אוהבת, זה כל כך לא מובן מאליו. תחשבי שבמדינות עולם שלישי יש הרבה אנשים מוכשרים, ואין להם את הפריבילגיה לעשות עם זה משהו. שמעתי שאנשים כאלה יותר מאושרים כי אין להם זמן לדיכאון, הם בהישרדות. זה שאני בכלל עובדת במקצוע שאני אוהבת זו פריבילגיה".
"הוקרת תודה זה מאוד חשוב, למרות שקל ליפול למרמור. הרבה אומרים לי על השנה הזאת 'איך צצת משום מקום?'. בואנה, עבדתי כל כך הרבה כל השנים האלה. עשיתי תפקיד ב'כיפת ברזל', ב'בלקספייס', גם 'רון' זו סדרה נורא נישתית, זה לא היה איזה מיינסטרים מטורף, והסדרה יצאה בדיוק כשהתחיל הקורונה".
וחזרה לימינו אנו.
אני לא מבינה את האנשים שאומרים שזה לא הדבר הכי חשוב להחזיר את החטופים. אם הם לא יחזרו, איך נסתכל אחד לשני בעיניים? יש לי הצגות של 'ציפורלה' במוזיאון תל אביב, אני מגיעה לפני ומסתובבת בכיכר החטופים, קשה לי להסתכל לאנשים בעיניים. דווקא כשהמלחמה התחילה וראיתי איך העם מתגייס, התאהבתי. הרגשתי כבוד שאני חלק מהעם הזה. אחרי כמה חודשים התחילו לפלג בינינו. זו מדינה קשה.
מחשבות על מעבר לים?
ברור שיש לי חלום לשחק בחו"ל, אבל לא לגור בחו"ל, אולי לתקופה. אני יודעת מה זה להגר, אני מרגישה חלק, אני מצמיחה שורשים כאן ולא רוצה לעקור את עצמי. אני רוצה לשחק מעבר לים, בחלומות הקריירה שלי אין לי גבולות, אבל לא לעבור, אני לא רוצה את זה יותר".
"אני כבר אוהבת פה, אוהבת את האנשים, את השפה, עם כל הקושי. ארגיש זרה בחוץ, אני לא רוצה את הבדידות הזאת. כשאח שלי נהרג, חטפתי כאפה מהמקום הזה. מי אומר לי שעוד עשרים שנה, כשהילד שלי יתגייס, מי יבטח אותו? אף אחד. מצד שני, אף אחד לא מבטח את הילד שלו.