השנה, חרף מצב הרוח הלא מאוד חגיגי בלשון המעטה, החלטתי לארח את המימונה בביתי בסולידיות המתבקשת, פלוס כיסא לחטופים ולחטופות. שירות לציבור: מסתבר שלארח בבית זה לא פשוט כמו שזה נראה, מה שוודאי מסביר את נפילת המתח בת היומיים שאני חווה מאז. ולענייננו - בין לבין הספקתי לצפות בשני סרטים שלגמרי אהבתי, השונים אחד מהשני כמו מופלטה וספינג'. מקווה שהדוגמה ברורה. להלן רשמיי.
שני בני זוג, גבר ואישה בעשור השלישי לחייהם, מחליטים להתחתן. עד כאן החלטה הגיונית אני חושבת, לפחות בעולמנו המאופיין בציר זמן הרבה יותר מרווח. אך מה קורה כשאותם בני זוג יוצאים לירח דבש אקזוטי ומגלים שהם שונים כמעט בכל דבר שקיים על כדור הארץ רבתי?
כך מתחילה, וממשיכה, הקומדיה הרומנטית שלפנינו. ואם מסתכלים ממבט על, אפשר להניח שהיא דומה מאוד לכל אלה שהגיעו לפניה, ועוד יגיעו אחריה. מדוע בכל זאת לא הייתי מוותרת על הצפייה בסרט הנוכחי? ובכן, הוא כווייתי. ממש מכוויית. מה שאומר שהאמריקאיות הכל כך אופיינית לז'אנר נעדרת מכאן, וזה דווקא מוסיף המון. תתעלמו מהעובדה שלא כל כך כדאי שנבקר בכוויית. יש מספיק מדינות כאלה.
רגע לפני סוף השבוע, אני שוב מרגישה שניצלתי אותו בעיקר על גלילה אינסופית בפיד הרשתות החברתיות, צפייה בסרטוני כלבים, ומחשבות על חמץ לפני שיכולתי לגשת אליו. אה ועבודה כמובן. אני משתדלת להיות פרודוקטיבית.
ואז נתקלתי ב'סודות האדם הקדמון', סרט המתחקה אחר קורותיו של האדם הניאנדרטלי, גרסת הדמו של האדם הסטנדרטי אם תרצו. וכן, זה גרם לי להרגיש שגם למדתי משהו בין הרביצות. במהלך 80 הדקות המרתקות, תזכו בהצצה באיכות נפלאה לחיים של לפני המון שנים, ולאנשים שלכאורה דומים לנו, אבל שונים שנות אור ממה שהיינו מצפים. נהדר.
התרעות פיקוד העורף