רועי ניק הוא אחד השחקנים העסוקים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית: "גאליס", "סרוגים", "אופוריה", "בתולות", "נורמלי" (עליה היה מועמד לפרס האמי הבינלאומי) ועוד תפקידים רבים אחרים. ולמרות שבתחילת השנה שעברה הוא גרף למדף הפרסים גם את פרס "אופיר" הנחשק לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט הקולנוע "בית", הוא מקפיד לשמור על צניעות, פשטות ורגליים על הקרקע.
ניק (32) עובד בתעשייה כמעט ברצף מגיל 17, עוד בטרם לימודיו ב"ניסן נתיב", והקילומטרז' שלו על המסכים לא מבייש את השחקנים המוכרים ביותר בתעשייה. עם זאת הוא מודה כי עדיין לא הפך לכוכב. "אני לא מרגיש כוכב בכלל, ולמען האמת אני מרגיש שאני מוכר מעט", הוא אומר. "לא כיוונתי לזה, ולמרות שהייתי רוצה להיות קצת יותר מוכר זה לא מה שמוביל והוביל אותי. אין לי אינסטגרם מפואר או רזומה של מגה סטאר או בכלל את היכולת לעשות את הקמפיין הנכון או הסדרה הנכונה".
"יש לי יותר ביטחון"
בחודשים האחרונים הוא הצטלם לסדרה נוספת עם השחקנית ניב סולטן בתפקיד הראשי וגילה את חוסר הכוכבות שלו. "זה היה ברור כשכל הזמן זיהו אותה וניגשו אליה", הוא מספר. "ואני בסדר עם זה, אני שחקן ושחקן דואג קודם כל לעבודה שלו. אני נשוי לליהי (השחקנית ליהי קורנובסקי - ט"ל) והיא יותר מוכרת ממני. כשאנחנו הולכים ברחוב, לא מזהים אותי".
הפעם אנחנו נפגשים לקראת עלייתה של סדרת משטרה חדשה בכיכובו בשם "האמת", שתשודר בכאן 11 החל מה־15.7, בה הוא מגלם את דמותו של המפקח יאיר דקס, חוקר בתחנת ראש העין. הסדרה שצולמה לפני כשנה וחצי עולה בעיתוי נפיץ. "עלייתה של הסדרה נדחתה כמה פעמים בגלל המצב, אבל אני קצת חושש כי אני לא יודע איך בתקופה כזו זה יתקבל", אומר ניק.
ובכל זאת, הוא מוסיף כי חוויית הצילומים הייתה עבורו מרתקת ובעיקר מצחיקה למרות הנושא הרציני בו עוסקת הסדרה. "היה לי תענוג לעבוד עם הבמאית דפנה לוין, אותה אני מכיר מלפני עשור כשעבדנו יחד ב'אופוריה'", הוא אומר. "היא הציעה לי את התפקיד כי חשבה שאתאים אליו, ולוהקתי לסדרה ממש ברגע האחרון. אין ספק שהיכולת שלה לסחוף שחקנים היא מופלאה, והנאה היא פקטור מאוד חשוב בתעשייה הזו, במיוחד כשעושים דברים שהם קשים, עם תוכן לא קל".
על התפקיד בסדרה "האמת" אומר ניק שהוא קצת שונה מתפקידים אחרים שגילם בעבר, "בעיקר בגלל הסדק בחשיבות העצמית של הדמות. הוא לא רציני מדי ולא לוקח את עצמו ברצינות. בדמויות אחרות שגילמתי תמיד הייתי צריך להוכיח שאני 'גבר' ופה זה שונה. לכן זה מרתק".
"אין לאן לברוח"
בשנה האחרונה, בעיצומה של המלחמה, הפכו ניק וקורנובסקי להורים. "כל הקלישאות של ההורות נפלו עליי על הטוב והרע, ואני מאוד מאושר להיות אבא", הוא אומר.
השאיפה של ניק להיות שחקן החלה באמצע התיכון, כשכילד מופנם ולא ממש מקובל הוא הבין שהוא מצליח להצחיק אנשים. מגמת התיאטרון בהרצליה חידדה לו את הרצון ללמוד משחק, ובן דודו מדרגה שנייה השחקן יהודה לוי חיבר אותו לזוהר יעקובסון שהחלה לשלוח אותו לאודישנים. ההימור הצליח, וניק הפך להיות נער שחקן שנצפה כמעט בכל סדרה אפשרית. "אחר כך הבנתי שחסרה לי טכניקה ושאני צריך ללמוד, וזו הייתה החלטה מדהימה לעצור הכל וללמוד ב'ניסן נתיב'", הוא מוסיף.
למרות ההצלחה, ניק לא שקט על השמרים והבין שאת הביצים צריך לחלק בין כמה סלים. לפני שלוש שנים הקים את "קולנוע יפו" בעיצומו של משבר הקורונה כדי ליצור לעצמו תעסוקה וגם כדי לייצב אופק כלכלי למשפחה. "זה נבע מאיזו רומנטיקה לפתוח מקום, והרעיון של קולנוע נשמע לי טוב", הוא מסביר. "אחר כך, כשהחלום הופך להיות עסק אמיתי, זה פחד אלוהים ומלחמה והישרדות וכאלה, אבל חייבים לעבור את זה בשנתיים הראשונות. הייתי חייב לעבור את זה כדי להתבגר ולהבין מה אני עושה. איך אני מנהל משהו, איך אני מייצר משהו, איך אני עושה את זה ומביא אנשים לקולנוע מיד אחרי הסגר הראשון".
ניק מסביר שמה שהופך את הקולנוע למקום ייחודי הוא שאנשים ממשיכים לבוא. "רק בחצי שנה האחרונה יש לנו 300 מנויים וזה מרגש", הוא אומר. "אם הייתי פותח עוד בר לא הייתי עושה משהו חדש. ופה יש קולנוע שכונתי, עם בחירת סרטים מוקפדת ואיכותית. מבחינה כלכלית זה לא מודל שבא להעשיר אותי כספית אבל כן להעשיר אותי תרבותית ומשהו שיעשיר את יומי כשחקן במקום לשבת בבתי קפה ולהתמרמר".
התרעות פיקוד העורף