אחרי כל כך הרבה שנים, עונות שהלכו והשתבחו כמו יין טוב (של קידוש), ודמויות שבאו, הלכו, וחזרו שוב, אני יכולה לומר ביושר ש'סברי מרנן' תמיד הייתה סוג של בית בשבילי. ולא אחת אני מוצאת את עצמי מסבירה את זה ללא מעט אנשים, שתוהים מה יש בסדרה הזו שהופך אותה לוותיקה ואהובה על ידי כל כך הרבה ישראלים. אז זהו, שיש, והמון.
ורגע של גילוי נאות. לפני 11 חודשים בערך, מציאות חיינו הפכה את הקערה על פיה. בכל מובן בערך. הכל הפך ארעי, זמני, בסימן שאלה וכפוף לתקנון, אפילו דברים קטנים כמו ארוחת שישי, ערב חג, ושאר שמחות קטנות של יום חולין אם אהיה ממש פיוטית לעת ערב. 'סברי מרנן' הייתה פה תמיד, עם כמה שניות של 'מי אוהב את השבת?' וה"אליי" המפורסם כמו אי שמשי במים סוערים, וממש לא בכדי. בימים בהם רגע של נחת הוא בערך הדבר היחיד שאנחנו מחפשים, אין תזמון טוב מכך לעונה נוספת, בתקווה שתביא איתה עוד הרבה מאוד עונות בהמשך. גם אם הכל היה רגוע לכאורה, הייתי חושבת אותו הדבר. תודה אישית ממני לכל העוסקים במלאכה, ואף ממשפחתי המעורבת ממזרח ומערב שזכתה לראות את יתרונותיה ומגרעותיה בצורה הכי מהנה אפשר. ושוב, אם יש חידון, אנא לקרוא לי.
התרעות פיקוד העורף