הפורמט של מחוברים למעשה מצליח לתאר באופן מעניין ומורכב את החוויה הזו בדיוק בגלל הפירוק שלו, והניסיון ללכוד שברי רגעים ולא לכלול את כולם לרגע שלם. פרקי הבכורה בהחלט הביאו איתם תחושה של חוסר מסוים. כפי שלמשך דקות שלמות מתוך פרק בן 25 דקות בלבד נאלצנו להיתקע יחד עם זו-ארץ שמנסה לתקן פנצ׳ר ברכב למשך תיעוד מתיש ומיותר. אבל החוסר הזה למעשה משרת את החוויה המקוטעת, הלא יציבה והלא סימטרית שמביאה איתה הסדרה. בין אם זו טולדנו שמצליחה לזקק את תחושת האשמה שלנו לחיות בזמן שהחטופים לא חזרו לביתם - ״למי אכפת ממוזיקה כשהחטופים עדיין נמצאים בעזה?״. או צלם העיתונות המוערך שהוא למעשה אחת המתנות הגדולות של העונה, ומספק תיעודים עוצרי נשימה כשהוא מחליט להיכנס ללב התופת וללכוד את תמרות העשן שמתנוססות מעל עזה שהפכה לשדה קרב. מחזה שמדמה סצנה עתירת תקציב מסרט הוליוודי. ״מחוברים – החיים במלחמה״ מביא לידי ביטוי את המעבר בין ההכחשה לזעזוע.
אבל מול כל זה, התחושה המורכבת והקשה ביותר שמגיעה מתוך הצפייה בסדרה – זו נקודת המבט הרטרוספקטיבית על החומרים האלה. הסדרה מעמתת אותנו עם הזמן שעבר, אנחנו צופים וצופות בתיעודים שהחלו להצטלם לפני כמעט שנה. איך אפשר להביט אחורה כשאנחנו עדיין בלב התופת? איך אפשר להתאמת עם העובדה שאזרחינו שנחטפו מביתם עדיין נמקים אי שם בשדה הקרב?
ב-25 דקות ״מחוברים – החיים במלחמה״ משרטטת דיוקן מעניין של תחושות הנדחקות לשוליים, ומחליטה להעמיד אותן בלב המסך. אותן תחושות שאולי כל ישראלי יוכל לזהות אצלו.
התרעות פיקוד העורף