אין מילים שיכולות להכיל את הכאב של כל אחד מאיתנו כשהוא שומע את הביטוי ״השבעה באוקטובר״. את כל אחד מאיתנו הביטוי תופס במקום אחר רגשית, מדינה שלמה שכל אזרחיה עבור טלטלה משמעותית שהתחילה ברגע אחד ומסרבת להיפסק. לא סתם השבעה באוקטובר הפך לנחלת חלקם של כל כך הרבה יוצרים.
משם זה ממשיך, רגע אחרי רגע, הדקות של ההבנה, הקריאה לעזרה, איבוד החברים, סרט האימה מתפתח שלב אחרי שלב בתסריט מצמרר ומציאותי להחריד. אנחנו נכנסים לאזורים הקשים, אלה שעד היום בקושי הצלחנו לעכל שקרו באמת, בזמננו, האויב תקף ואנחנו הפכנו חסרי אונים. קשה להאזין ולצפות במחבלי הנוח׳בה שלא מוותרים על אף אחד, מהטף למבוגר.
הסרט של ״עובדה״ מביא לנו פיסת דרמה שוברת לב. אך, התחושה היא שכל התיעודים מאותם הימים הם פשוט שוברי לב. בין צילומי רכב של חמאסניקים שצועקים בצהלה: ״אין להם מושג מה מתרחש. הם יצטרכו זמן לעכל אם יוכלו בכלל״, לבין תיעודים חיים של הוצאה להורג ממצלמות האבטחה - הצלחתי להזדעזע.
חשוב להנציח וחשוב ליצור אמנות בייחוד בתקופות הללו. וכן, הסרט של ״עובדה״ הוא פיסת אמנות לכל דבר. בן שני מביא תיעוד מקיף שהיינו מקווים לכך שהוא יקרב אותנו עוד קצת להשלמה עם מה שהיה, כמו אספקט של שחרור טראומה, אבל זה היה עוד בוקס בבטן של ההבנה שבסוף לא היה שם אף אחד, רק האדם הפרטי מול האויב. אני בטוחה שתושבי קיבוץ בארי שיצפו בסרט הזה יזדעזעו אף יותר, אבל ישמחו שיש להם תיעוד לדורות הבאים.
כרגע, זו אפילו לא פוזיציה, אלא המציאות כפי שהיא שצריך להכיר בה. יחד עם כל אלה שהקריבו את חייהם, קיימים גם אלה שברחו ברגע האמת. אל לנו לשפוט אותם, אלא להבין כי המציאות היא מקום שאי אפשר לסמוך בו על אף אחד.
התרעות פיקוד העורף