כשהוא לא מוסווה, רדמיין מצליח לשלב בין קור רוח מקפיא לבין רגעים נדירים של אנושיות, במיוחד בסצנות עם משפחתו - תוספת חדשה ומעניינת לרימייק. הוא יוצר דמות מלאת רבדים של רוצח מקצועי שלא מאבד את האנושיות שלו לחלוטין, אך גם לא נופל למלכודת של סנטימנטליות יתר.
כמו התן, גם ביאנקה מקריבה את חיי המשפחה שלה על מזבח הקריירה, וככל שהעלילה מתקדמת, הדמיון בין הרודף לנרדף הולך ומתחדד. לא משהו שלא ראינו כבר רבבות פעמים בז‘אנר, אך ההגשה עדיין יפה וראויה לשבח.
הצילום המפעים יוצר עולם ויזואלי עשיר עם צילומי לוקיישנים מרהיבים ברחבי אירופה. יש שימוש בפלטת צבעים קרה ונכונה שמשרתת את האווירה המתוחה של הסדרה - כחולים עמוקים בסצנות הלילה, אפורים מעודנים בסצנות העירוניות, וזהובים חמים בסצנות המשפחתיות הנדירות.
מחלקות האיפור והתלבושות מציבות רף חדש לגמרי בתעשייה. התחפושות השונות של התן משכנעות לחלוטין, עם תשומת לב יוצאת דופן לפרטים הקטנים ביותר. כל פאה, כל שינוי במרקם העור, וכל פריט לבוש נבחרו בקפידה כדי ליצור היטמעות כמעט על-טבעית של רדמיין. הרגעים היפים ביותר ב"התן" הן הסצנות המהפנטות בהן רדמיין מרכיב את הפרוסטטיקה על פניו. חבל רק שהן לא מקבלות מספיק זמן מסך, הייתי מוכן לצפות בסדרה שלמה שמורכבת רק מהן.
נקודת החוזק הגדולה של הסדרה היא הדקדקנות שבה היא מתארת את שיטות העבודה של התן. בדומה לספר המקורי, שהפך למעין מדריך לא רשמי למתנקשים בגלל הפירוט הטכני המדויק שלו, גם כאן יש תשומת לב מיוחדת לפרטים: מהכנת התחפושות ועד לחישובי הירי המדויקים ממרחקי שיא.
העלילה מתפרסת על פני עשרה פרקים, ולמרות שלעתים הקצב מאט מעט, התסריט שומר על מתח גבוה ועל עניין לאורך כל הדרך. הכוריאוגרפיה של סצנות האקשן היא מהמרשימות שנראו על מסך הטלוויזיה לאחרונה.
עם זאת, יש גם חולשות: קו העלילה המשפחתי, למרות שהוא מוסיף עומק לדמויות, מרגיש מאולץ לפעמים. חלק מקווי העלילה המשניים, במיוחד אלה הקשורים לארגוני הטרור האיריים, לא מקבלים מספיק זמן מסך כדי להתפתח כראוי. בנוסף, הסדרה לוקה בסגנון "ג'וקבוקס". מוזיקת רקע שמורכבת מרדיוהד ואלט ג'יי (בין היתר) נשמעת בחלקים מסוימים אבל רק מוציאה את הצופים מהאווירה במקום להכניס.
התרעות פיקוד העורף