זה היה שידור ספונטני, שצרב מדינה שלמה והדיו המטלטלים הגיעו עד לכנסת. היה זה בחורף 66', בעיצומה של תקופת המיתון.

תוכנית "יום ביישוב" הגיעה אז לבית שאן. "אנחנו נמצאים עכשיו בחדר האוכל של בית הספר 'שאול המלך' בשכונת אליהו", הכריז הקריין והעורך בקולו המתכתי. אז התרחשה הדרמה.

"מדוע אינך אוכלת כאן?", הוא שאל את הילדה התורנית, שהגישה את האוכל.

"אבא שלי אין לו במה לשלם", השיבה.

מכאן התגלגל דיאלוג מדהים. "אין לו במה לשלם, אפילו חצי לירה בחודש?", לא האמין הקריין למשמע אוזניו.

"הוא לא יכול", נענה.

"כמה אחים ואחיות יש לך?", הוסיף ושאל.

"שתים עשרה", השיבה.

"מה עושה אבא שלך?", חקר.

"עובד בטורייה", ענתה.

כשתהה מה אכלה, פירטה באוזניו הילדה בת ה־12 שתה ולחם לארוחת הבוקר, תפוחי אדמה לארוחת הצהריים וזיתים ולחם לארוחת הערב.

"ואת רעבה, בדרך כלל?", חתם המראיין את הראיון הבל ייאמן.

"כן!", סיכמה בקול רך בת שיחו האלמונית, שנודעה מאז כ"ילדה הרעבה מבית שאן".

"סגן ראש העיר, דוד לוי, ליווה אותנו שם", משחזר השדר דאז, יעקב בן־הרצל, אגדת רדיו בלתי נשכחת, כיצד עמד בראש צוות קול ישראל במקום, שכלל עמו את חיים יבין, אלימלך רם ודן רביב. "למשמע דבריה של הילדה, אייזיק סדומי, כתב 'למרחב', שהתלווה אלינו, התחיל לבכות. הסיטואציה הייתה מזעזעת".
 

שיערת אז שהשידור מבית שאן ייכנס לזיכרון הקולקטיבי?
"האמת שלא. לא שיערתי איזו סנסציה תצא מהשידור שלנו ותובא לכנסת על ידי שר העבודה דאז, יגאל אלון".
 

והמסקנה?
"סדנא דארעא חד הוא. מה שהיה בעבר, קיים גם כיום, כשיש פה אנשים רעבים".
 

פגשת את הילדה מאז השידור?
"ככל שחיפשנו אותה, לא איתרנו אותה. עד היום אני לא יודע מה עלה בגורלה".
 

"יותר מדי פומפוזי"
 

יעקב בן־הרצל, מי שהיה אחד מקולות הרדיו הייחודיים, הוא כיום גמלאי בן 85, שנע בין טיפולים רפואיים לבין קריאת ספרים ועיתונים. "כל היום הוא קורא, מהבוקר עד הלילה", מעידה עליו רעייתו זה 42 שנה, הזמרת והמורה לפיתוח קול נירה גל.
 

ההאזנה לרדיו איננה ממלאת אותו כעת חדווה וגיל. "פעם אי אפשר היה לגשת למיקרופון בלי קול רדיופוני ובלי ידע בסיסי בעברית", הוא מציין. "היום כל זב חוטם משדר, ואין הקפדה על עברית נכונה. כשאני מאזין כעת לרדיו, יש לי רעש באוזניים. אותו דבר בטלוויזיה, אם כי שם אישיותו של המשדר יכולה לעתים לחפות על הפקשושים של הקול".
 

קולו של בן־הרצל, שבגיל 4 עלה עם הוריו מליטא לתל אביב, התגלה במהלך לימודיו בגימנסיה הרצליה, "שם הייתי מקריא בפני כל בית הספר מהתנ"ך". שם משפחתו המקורי היה תהלים־זוגער. "אני לא קרוב של בן אמוץ, שגם הוא נקרא כך במקור", חשוב לו להבהיר.
 

במלחמת העצמאות, לאחר שכחייל גולני, "כשבקושי ידעתי להחזיק רובה", נשלח לקרב על דגניה, "משם אני לא זוכר את עצמי יורה ירייה אחת", עבר לחיל הרפואה ושירת כקצין חובשים בתל השומר. מי ששם לב ליכולת הקולית המופלאה שלו היה קצין התרבות של החיל, יששכר מירון, מלחין "צאנה צאנה". הוא וסגניתו, אשת הרדיו חנה בן ארי, שלחו אותו ב־50' לקול ישראל.
 

"זה בכלל לא היה בתוכניות שלי וחלמתי להיות רופא", הוא מדגיש. "כשהגעתי להיבחן ברדיו, בעודי במדים, מצאתי את עצמי קורא בדחילו וברחימו ביקורת של רפאל בשן על הסרט 'נעליים אדומות'. ישר התחלתי בשידור חי, בפאתוס נוראי ועם התרגשות עצומה. כששמעתי את ההקלטה של הקטע, הזדעזעתי. 'אתה יותר מדי פומפוזי', אמר לי ד"ר סולובייצ'יק, מנהל הרדיו. בהשראתו התמתנתי איכשהו".
 

זה לא הציל אותו מפאדיחות. "יום אחד יצא לי לקרוא בשידור מ'הטור השביעי' של נתן אלתרמן", הוא קופץ ארבע שנים קדימה. "איכשהו לא הקראתי נכון את המילה 'הליקופטרים', שהופיעה שם. אז צלצל הטלפון באולפן. 'כאן מדבר ראש הממשלה', שמע הטכנאי, אמר 'ואני צנצנת' וטרק את הטלפון. ראש הממשלה חובב העברית, משה שרת, שנהג לתקן את שגיאות הקריינים, צלצל שוב ולימד אותי איך להגות כהלכה 'הליקופטרים'. וזה עוד כלום לעומת איך שהסתבכתי פעם עם המילה מסצ'וסטס".
 

בן־הרצל קודם מקריינות רצף לעריכת תוכניות ואהב את האווירה באולפני תל אביב, "כשהיינו כמו משפחה, בניגוד לנעשה באולפני ירושלים". התנאים, אגב, היו על הפנים. בן־הרצל: "יום אחד הגיע אלינו לביקור השחקן והזמר אדי קנטור ונדהם. 'עד כדי כך אתם פרימיטיבים, שאין לכם מכונת הקלטה?' השתאה, ודאג לשלוח אלינו מכונת הקלטה ענקית".
 

כוח האדם היה מצומצם ובן־הרצל, שבין השאר היה הראשון שערך תוכניות ג'אז ברדיו, היה ב־54' נציג קול ישראל בטקס זיכרון שנערך בקיבוץ מעגן לצנחנים שנשלחו לאירופה בתקופת השואה. 17 איש מצאו שם את מותם בהתרסקות מטוס פייפר קל אל תוך הקהל. האירוע זכור מאז כ"אסון מעגן".

"היה לי שם מזל בלתי רגיל", משוכנע בן־הרצל. "לאחר שמצאתי במקום עמדה נוחה לשידור מהטקס, הציע לי דב הררי, ממפקדי הצנחנים, לעבור למקום אחר. התחלפנו במקומות והוא היה בין הנספים שם. הייתי אמור להקליט ולתאר מה שראיתי באסון, אבל כאיש חיל הרפואה, עזבתי את מכשיר ההקלטה וניגשתי לטפל בפצועים. על שידור חי לא היה מה לדבר, כי לא היה קו ישיר".
 

כעבור שנה נשלח בן־הרצל לארצות הברית במסגרת תוכנית הסיוע האמריקאית לארצות מתפתחות. "עברתי השתלמות אצל גדולי השדרים", מספר בן־הרצל, שלמד באוניברסיטת סירקיוז. "אדוארד מורו סיפר לי את כל הסודות המקצועיים שלו, ומי שהדהים אותי שם היה וולטר קרונקייט, ששום שדר לא יגיע לקרסולי־קרסוליו".
 

"חתיכת הצלחה"
 

בן־הרצל חזר ארצה עם זיכיון שקיבל מג'ק ווב לתוכנית "מלכודת", שהתבססה על תיקים פליליים של משטרת ישראל, כששחקנים גילמו דמויות מתיקים אלה. "כשהתחילה הטלוויזיה, ניסינו להעביר אליה את 'מלכודת', וזה היה בלתי אפשרי בגלל קשיים בעריכה", הוא מעיד. "לצורך אחת התוכנית ביימנו שוד של בנק בתיאום עם עובדיו. אבל אחד השכנים הזעיק את המשטרה שעצרה אותנו לאי אלה שעות".

מ"מלכודת" בן־הרצל, שלמד באוניברסיטה משפטים בלי לקנח ברישיון עריכת דין, הגיע לתוכנית הדגל המיתולוגית שלו, "בית המשפט". "התוכנית התבססה על משפטים אמיתיים ועל אנשי משפט מהשורה הראשונה, כשהשמש, פקיד העזר, שהיה קורא 'בית המשפט!', אכן עבד שם. את גזר הדין היינו מקריאים אחרי החדשות". 
 

עם רפאל בשן ערך את תוכניות "דיוקנו של רחוב": "באחד מרחובות תל אביב סופר לנו שבבית מסוים גר טבעוני. זה נשמע מעניין. דפקנו בדלת ופתח אותה איש בעירום מלא. שלחתי אותו להתלבש ואז דיברנו איתו על טבעונות".


חבורת לול. צילום מסך
 

במקביל בן־הרצל, חובב הקולנוע, שהיה שנים מבקר הסרטים של הרדיו, היה העורך של "יומני גבע" ואחד הקריינים שלהם עד שפרצה הטלוויזיה, שבה לא הרחיק לכת כמו ברדיו. בכל זאת היה לו שם הישג: "כמנהל התוכניות במשך תקופת מה, הייתי זה שהביא לטלוויזיה את 'לול', לאחר שהתלהבתי מתוכנית ניסיונית שהראו לי. לאחר השידור הראשון חטפתי על הראש מהשלטונות בטענה שזה שמאלני מדי. בכנסת הגישו שאילתה איך מאפשרים לפרחחים כאלה להגיש תוכנית בטלוויזיה".
 

כשבן־הרצל, רב אמן הרדיו, ניסה לעבור בטלוויזיה מניהול להגשת תוכנית משלו, לא צלחה דרכו. "ניסיתי להגיש תוכנית שנקראה 'יום השישי', התוכנית המרכזית של שישי בערב", הוא נזכר. "השגיאה שלי הייתה שחשבתי שתוכנית כזאת צריכה לחנך. הסיפור הזה נגמר מהר".

הוא היה רק בראשית שנות ה־40 שלו כשתהילתו כשדר כבר הייתה מאחוריו. בטרם נפרד מרשות השידור, החל לנהל את תיאטרון המחול "ענבל", כשנענה לבקשתה של שרה לוי־תנאי, המנהלת האמנותית האגדית של הלהקה. "לא יכולתי לסרב לה", הוא אומר. "בשנות ה־30 היא הייתה בתל אביב של אז הגננת האהובה שלי".
 

מה לך ולמחול?
"גם אני שואל. ידעתי מה זה תיאטרון, ידעתי מה זה קולנוע, ידעתי מה זה רדיו, אבל המחול התימני היה רחוק ממני. כששאלתי את שרה מדוע לא ייקחו את משה חובב, שבדיוק סיים את עבודתו ברדיו, היא ענתה שתימנים לא יקבלו מרות של תימני; רק מרות של אשכנזי. כשעבדתי איתה, הרגשתי שעבדתי עם גאון".
 

אף על פי שנהנית משיתוף הפעולה איתה, החזרת את המפתחות כעבור אי אלה שנים.

"שמע סיפור. הלהקה הייתה בגירעון כבד. באחד מהניסיונות להיחלץ ממנו יצאנו ב־79' ב'אגדה בחולות', מופע לציון 70 שנה לתל אביב, שיצרו אותו הכוריאוגרפית רנה שרת ויוני רכטר. יוסף מילוא ביים. זאת הייתה חתיכת הצלחה. פתאום הקופה התחילה לחייך. כשהגיע מועד היציאה לחופשה השנתית באוגוסט, כינסתי אסיפה כללית של הרקדנים וממש התחננתי בפניהם שימשיכו במופע ואני עוד אפצה אותם. כשלא קיבלו את הצעתי, קמתי והלכתי".

בן־הרצל לא הלך אל הבלתי נודע. היה לו עוד כובע. "עשיתי אז את מרבית חגיגות העם בישראל", הוא מספר."כששאול ביבר היה מנהל מחלקת האירועים במרכז ההסברה, שימשתי כעורך, כבמאי וכמגיש של מרבית האירועים הממלכתיים במדינה".
 

כ"קבלן יובלות", החגיגות האלה היו חלטורה לא רעה.

"אכן הן היו חלטורה, אבל השקעתי בהן את חלבי ואת דמי. הרווח הגדול שלי מהעניין הזה הוא אשתי, נירה גל. היא הייתה בין משתתפי המחזמר 'כה לחי', שהפקתי במלאת חצי יובל למדינת ישראל. מאז היא שותפתי לחיים".
 

"גולת הכותרת שלי"
 

גל היא רעייתו השלישית של בן־הרצל. רעייתו הראשונה הייתה זינה בן־הרצל, מי שהייתה מפיקה בקול ישראל בשנות ה־60. אחריה באה מבקרת הקולנוע יהודית אוריין, שאותה הכיר בהיותו, כאמור, גם מבקר קולנוע.
 

"מכולן נירה היא גולת הכותרת שלי", הוא מעלה אותה על נס. "כיום, כשאינני בקו הבריאות, היא מחזיקה אותי. אז, כשהתאהבתי בה ב'כה לחי', זו הייתה תאונת עבודה מוצלחת. 42 שנה יחד לא הולכות ברגל. אני מברך את היום שבו הכרתי אותה".
 

אין להם ילדים משותפים. לגל יש בת מנישואיה הראשונים, שבן־הרצל מתייחס אליה כאל בתו. יש לו שתי בנות מנישואיו לזינה ובן מנישואיו ליהודית. הוא וגל מתגוררים במרכז תל אביב, במרחק של פסיעות מהמקום שבו גדל בתל אביב של שנות ה־30 ושיחק את משחקי הילדות שלו.
 

למה בעיקר אתה מתגעגע?

"אני מתגעגע לימי ראשית הרדיו עם התמימות, המקצועיות וחרדת הקודש בפני המיקרופון", הוא משיב. "מה שהיה, לא ישוב".