"קרה לי הפלא הזה שאני עובד במקומות שבהם יש לי בחירה ואני יכול לספר סיפורים שמעניינים אותי", אומר רוני קובן, עיתונאי וכתב “עובדה", במאי, תסריטאי ומחזאי. “אני רוצה לעשות דברים שיתקשרו עם הצופה, ולא רק בשביל עצמי, אלא כדרך לנהל דיאלוג, להשמיע קול, שיראו אותי, לראות אחרים, אבל יצא לי לעבוד במקומות שבהם האיכות והאמת קודמות לכל".

על העקרונות הללו – אמת ואיכות - מנסה קובן לשמור גם בסדרה התיעודית “משברי גיל", שעלתה בשבוע שעבר בערוץ 8 (ימי שני עד רביעי, 21:00, ובהוט VOD). הסדרה, שיצר קובן יחד עם העורכת נילי קלימובסקי, עוקבת אחרי שישה גיבורים מגיל 30 ועד 80, ערב החלפת עשור בחייהם, שמתבוננים בעצמם ובחייהם ומבינים שהפער בין מי שחלמו להיות למי שהפכו להיות הוא קשה מנשוא. במקום להיכנע לייאוש, גיבורי הסדרה מגייסים את כל מה שיש להם כדי לשנות את חייהם. הסדרה עוקבת אחר ההחמצות של הדמויות והניסיון להיחלץ מהן, ואחר החלומות שנגנזו וההחלטה האמיצה לנסות להגשים אותם ברגע האחרון.

בין הדמויות המוצגות ב"משברי גיל", שאחריהן עקבו קובן וקלימובסקי במשך שנה וחצי, ניתן למצוא את המאסטרו גיל שוחט, שהופיע על שלל במות וזכה בפרסים רבים, ובגיל 40 הוא מוצא את עצמו מרוקן, בלי אהבה וללא ילדים; רחלה וייס, שכל חייה עבדה כמזכירה, ורגע לפני גיל 50 מחליטה להגשים את חלומה ולהפוך לסטנדאפיסטית, למרות המחיר הכבד שהשינוי יגבה ממנה; גילי קצנלנבוגן, שהיה מלך חיי הלילה של תל אביב, ובגיל 50 מקבל מסר שייקח אותו עד למעיין הנעורים של קוסטה ריקה; אפרת בן ברוך, נכה המתמודדת עם שיתוק מוחין, שחוגגת יום הולדת 40, חולמת על זוגיות ואמהות ומקבלת החלטה שעשויה לשנות את חייה; רבקה תדמור שמתאלמנת אחרי 56 שנות נישואים ומתלבטת, על סף גיל 80, אם לעבור לדיור מוגן; וישי כרסנטי, רקדן בלט בן 30, שמתלבט עם בן זוגו לגבי הקמת משפחה.

לאורך הסדרה, המצלמה מלווה את הדמויות במסע בין חרטה לתקווה, בין השיתוק ובין הצורך לפעול, בין בני זוג ספקנים למשפחה שלא תמיד תומכת. במרכז הסדרה עומדות השאלות: עד כמה בני אדם יכולים באמת להשתנות? עד כמה גורלנו באמת נתון בידינו? האם בכל גיל יכול אדם לייצר לעצמו הזדמנות שנייה?

“אחרי הקרנת הבכורה, שהייתה מלאה עד אפס מקום, מכרים אמרו לי שהנוכחות שלי ושל כל מה שאני מאמין בו נמצאת בכל פריים בסדרה", אומר קובן. “זה בא ליד ביטוי בהרבה דברים שאני מאמין בהם: אהבת אדם, סקרנות לגבי אנשים, אחוזים מאוד קטנים של ציניות. בסדרה יש חבורה של אנשים שחלק מהם הם אנדרדוגים, לא מצליחנים, וזה דבר שתמיד עניין אותי. דמויות שצריכות להיאבק כדי להשיג משהו".

יחד עם זאת, קובן מודה שנזהר מאוד ביצירת הסדרה מלשים את הדגש על עצמו. “נכון שטלוויזיה היא מדיום שמקדש את המראיין ואת האגו שלו לכאורה", הוא אומר, “אבל בסדרה הזאת יצאתי מבסוט מכך שביטלתי את האני שלי".

כיצד בחרתם את הדמויות שיככבו בסדרה?

“בסדרה יש החלטה לא ללכת על כוכבי ריאליטי או על סלבס, ומבחן היופי והסקס לא בא בחשבון. היה חשוב לי עניין הגיל. הטלוויזיה שלנו לוקה בגזענות חמורה מבחינת הסיפורים שלא רואים בה על גיל 50, שלא לדבר על 60 ו־70, ולי היה חשוב ללכת דווקא על זה. הסיפור הראשון שרציתי לספר היה על מישהי שעוברת לדיור מוגן. גם מתוך התחושה וההכרה שלאנשים מבוגרים יש יותר ניסיון וחוכמת חיים. כל מי שראה את הסדרה אמר לי: ‘איך לא לקחת אותי?’ והיו רבים שבאו ואמרו לי: ‘איזה כיף, אנחנו רואים את עצמנו ואנשים כמונו’. בפרק 3 למשל יש סצנה שבה רחלה בת ה־50, שרוצה להיות סטנדאפיסטית, מבינה שהיא צריכה לעבור למרכז בשביל זה, והיא באה לאמא שלה, ניצולת שואה, ומכינה אותה לכך שהיא הולכת לעבור מהצפון למרכז, והן מתחילות לדבר ופותחות את הנושא של ההחמצות של החיים שלהן. האם מספרת שהיא גם הייתה רוצה לעמוד על במה, וזו שיחה שמתרחשת בקריית מוצקין, ליד שולחן מטבח קטן עם מפה משעווה, ודווקא שם נפרשת דרמה אדירה. זו סצנה שקיבלתי עליה המון תגובות, וזו סצנה שלכאורה בארסנל הסיפורי של שידורי הטלוויזיה היום היא לא קיימת".




“לא רק לחם ושעשועים"

קובן, יליד 1979, החל את דרכו בתקשורת ככתב לענייני תרבות בגלי צה"ל. בין היתר, עבד לאורך השנים ככתב מערכת במוסף "סופשבוע" של "מעריב" וביים כתבות מגזין וסרטים דוקומנטריים לערוץ 10.

בשנת 2006 הצטרף ככתב למערכת "עובדה" (ימי חמישי, 21:00, ערוץ 2) עם אילנה דיין. בשנת 2009 החל להגיש את הגרסה הישראלית של תוכנית האירוח הבריטית "24 שעות עם..." בערוץ 8, בהפקת אוניברסיטת תל אביב, שבה ראיין במשך יממה רצופה אמן או יוצר ישראלי.

“’עובדה’ היא פלטפורמה שהיא נס", אומר כעת קובן, שמגדיר עצמו “צייד של האמת". “יש שם שקט לעשות. מה שלמדתי בתוכנית לאחר שהצטרפתי אליה הוא שהקצב צריך להיות יותר רגוע. אם רוצים לומר משהו, אז הגיבור צריך לעבור משהו. בתוך המסגרת, שאילנה דיין נלחמת כבר 23 שנה כדי להשאיר אותה בחיים, כל כתב מקבל את הסיפורים שקרובים ללבו. אלו אילנה, אייל גונן, שחר אלתרמן וגלעד טוקטלי שמחזיקים את הדבר הזה על הכתפיים, שיוצרים שעה בטלוויזיה שיש בה חופש אמנותי ליצור".


מהם הסיפורים שקרובים ללבך?

“עשיתי כתבה על כנרת שפרשה מהפילהרמונית והמון אנשים שהבטיחו לתמוך בה חזרו בהם, והיא פגשה אותי והוקסמתי מהסיפור הזה. זה סיפור שהוא הכי לא פצצת רייטינג, וכשעשיתי את הכתבה הוא קיבל תהודה, והפרויקט המשיך, וזו הייתה אחת הכתבות המשמעותיות שעשיתי".

מדוע חשוב לך לספר את הסיפורים הללו?

“באתי ממשפחה בורגנית ברמת גן, לאבא שלי הייתה חנות לחומרי בניין, וכמו להרבה עסקים פרטיים היו לו תקופות של הצלחה והיו לו תקופות של חובות ושל קריסה כלכלית והוצאה לפועל. אף פעם לא רעבנו ללחם, אבל אני כן יודע מה זה להיות במצבים של טלטלה כלכלית ושל הוצאה לפועל שדופקת בדלת. זה משאיר צלקות ועשה אותי מי שאני. אז כשיוצא לי לעשות כתבה על מישהו שחלה והתרופה עלתה לו 50 אלף שקל בחודש, והוא מתישהו צריך לעשות בחירה, אז אני לא עושה את זה כמשקיף מהצד. אני אף פעם לא אבקש מהם לפתוח את המקרר. אני כן מכיר את רכבת ההרים של ההישרדות בארץ הזאת. ומאוד חשוב לי לספר על הדבר הזה. מאוד קשה לי שהחיים קשים מאוד, ובשנים האחרונות הכל נהיה יותר קשה, והרבה אנשים לא עומדים בזה. אנשים שאני פוגש ונהגי מוניות שאני נוסע איתם מתארים עד כמה המאבק נהיה בלתי נסבל, וחשוב לי לבטא את זה. אם נשים את הפנס על משפחה כזו ונראה מה זה אומר לחיות ככה, אולי יש סיכוי שמשהו יקרה פה, כי אין דבר יותר גרוע מהשתקה. כשכולנו נאנקים פה, חשוב להראות שלא הכל הוא לחם ושעשועים".

גם בסדרה “משברי גיל" מעיד קובן שהיה חשוב לו להשמיע את קולו. “אני בכל אחד מהסיפורים האלה", הוא מספר. “אני יודע מה זה בחיים שלך שלא נותנים לך להשמיע קול".

לטענתו, “היה לי חשוב שרוב הדמויות יהיו אותנטיות לישראל 2016. אפרת למשל, הבחורה עם השיתוק מוחין, היא בחורה עם תואר ראשון בפסיכולוגיה, סופר־אינטליגנטית, שהלכה לאיזה 90 ראיונות עבודה, ובגלל שהיא נראית אחרת - 90 פעם אמרו לה לא. כשהיא פרסמה הודעה באתר היכרויות ופגשה אדם בריא, ואנחנו ליווינו את הדייט הראשון שלהם, אני זוכר שעמדתי בחוץ והתפללתי שיהיה בסדר כי מגיע לה. וכשראינו שהולך להם טוב, והלכתי לשירותים והסתכלתי על עצמי במראה, הייתי מאושר. שמחתי בשבילה כל כך. זה משהו שהייתי רוצה שאנשים ייקחו איתם. שאף פעם לא מאוחר מדי. שאתה חייב להאמין שאתה יכול להגשים את האני האותנטי שלך, לא להתחשב במשפחה ובילדים. האנשים שסובבים אותנו לא תמיד מקבלים את זה שאנו רוצים להשתנות. צריך להילחם כדי שיהיה לנו מקום להגשים את עצמנו".

משל הסרטניםלאורך השנים והעיסוק במדיום הטלוויזיוני, נמנע קובן מלעסוק בריאליטי, האבן השואבת שממנה מורכב רוב הפריים־טיים כיום. “הוצעו לי לאורך הדרך הצעות לעשות דברים שהם בני דוד של הריאליטי או המיני־ריאליטי, אבל אני לא שם, בחרתי לא לעשות אותם, גם אם זה להפסיד ימבה כסף", מספר קובן. “זה לא כי אני קדוש, ואני גם לא רוצה להגיד שכל מה שאני עושה הוא דוקומנטרי סגפני. למשל המצאתי פורמט:

Who to be, שנמכר יפה בספרד, בשוודיה ובגרמניה. זו תוכנית ראיונות שבה המראיין מלווה את המרואיין, ואז המרואיין מגיע לבית שלו, ובסופו של דבר המראיין הופך למרואיין. זה פורמט בידורי ושובב, אבל כשהציעו לי לעשות את זה בארץ, החלטתי שלא, כי אשתי אמרה: ‘תדמיין את עצמך ביוטיוב במצב הזה’. ריאליטי עובד על משהו מאוד מניפולטיבי. פעם ראיינתי את דורון צברי, והוא אמר: ‘בשני המקרים, בדוקומנטרי ובריאליטי, אנחנו מרתיחים מים וזורקים סרטנים פנימה. אלא שבדוקומנטרי זה על אש נמוכה ובריאליטי זה על אש גבוהה’".

רוני קובן ואפרת גוש. צילום: יח"צרוני קובן ואפרת גוש. צילום: יח"צ

איך אתה מצליח לשמור על עצמך בעולם שמקדש גינונים ונראות?

“זה לא שאני סלב מטורף, אני עיתונאי שעובד במקומות מרכזיים. אני שונא פסאדה. כשהתחלתי לעבוד בערוץ 10, תמיד הייתי מסתכל על המסדרון הארוך שהתחיל בחדרי עריכה, עבר בחדרי איפור והמשיך לאולפן, והייתי רואה מה קורה לחלק מהכתבים בדרך מחדרי העריכה לאולפן. הם פשוט הפכו לאנשים עם חשיבות עצמית, פומפוזיים. זה הפתיע אותי וביאס אותי. אני לא כזה. לכן אני לא מתגלח, למרות שבשנים האחרונות הגזמתי עם השלוחיות, אבל בעיניי טלוויזיה היא ממש לא מדיום של אנשים מעונבים עם חשיבות עצמית. האנשים שאני הכי מעריך בטלוויזיה, כמו ירון לונדון, אילנה דיין או חלק מהצוות של ‘60 דקות’, הם אנשים שעוברים את הדרך ונשארים בני אדם. אלה האנשים הכי מעניינים. כל המקצוע שלי זה לפרק את הפסאדה ולהביא את האמת. לפרק את השקר. העבודה שלי היא להיות סוכן של האמת".

הטלוויזיה בעיניך הולכת ומידרדרת מבחינת תכנים?

“הטלוויזיה לא הולכת ומידרדרת בעיני. הדבר היחיד שמבאס אותי זה שהריאליטי עוד לא עבר מהעולם. בטלוויזיה יש מקום להרבה דברים, גם לערוץ כמו ‘ויוה’ וגם לסדרה כמו ‘התסריטאי’ של סייד קשוע. זו סדרה מרגשת וחכמה".

מה אתה רואה בטלוויזיה?

“אני צורך הכל ומאוד אוהב טראש. אהבתי תוכניות מוזיקה כמו ‘אקס פקטור’ ו‘כוכב נולד’, אבל אני לא כל כך אוהב ריאליטי כמו ‘האח הגדול’ ו’הישרדות’".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

“אחד הדברים הנפלאים שקרו לי בשנים האחרונות הוא שרעיונות שלי מתממשים: גם הסדרה, גם המחזה שלי ‘נדל"ן’ שהועלה בבית ליסין בעזרתם של ציפי פינס ואבישי מילשטיין. אני מנסה לעשות מה שמעניין אותי, אבל אני מצר על כך שאני לא מפנה זמן לכתיבה. אני מתגעגע לכתיבה מאוד. העבודה על המחזה הייתה אחת החוויות המפעימות שהיו לי בחיים. הייתי עם השחקנים בכל ערב".

האם תמיד יהיה צורך בעיניך במספרי סיפורים?

“קראתי פעם כתבה שבה נטען שמאחר שמספר המדיה הולך וגדל - לא רק טלוויזיה, אלא גם סמארטפונים ואתרי אינטרנט - אז מספרי הסיפורים חווים סוג של עדנה. אז במובן הזה אני אופטימי".