שרון כידון היא הילדה הטובה שתמיד חושבת שהיא רעה. זאת אומרת, לא בדיוק רעה אלא לא מספיק טובה. היא מחזיקה ברזומה עיתונאי עשיר, יש לה מספיק ותק, אבל איכשהו מעולם לא הוצבה בשורה הראשונה של אנשי התקשורת בישראל, גם לא בשורה הראשונה של הנשים בתחום. לברנז'ה יש טעם משלה ותדמית שהצמידה לה. היא נשואה לפרסומאי מודי כידון, מה שהצמיח רכילויות אין ספור על כך שהיא מגיעה לאן שהיא מגיעה בזכותו.

אבל מבחינתה, מה שמונע ממנה לנסוק אל מחוזות המימוש העצמי הוא הפרפקציוניזם. טוקבק בוטה על אופן ההגשה שלה זוכה לקדימות על פני ביקורת עצמית עניינית ובונה. “לשחרר", היא מייחלת לעצמה. “בכל מקום שבו הייתי, הרגשתי שאני יכולה יותר. זה חוסר שביעות רצון עצמית תמידי. זה מאוד מעייף, אין רגע של נחת, אבל זה גם מה שמניע אותי".

אין רגע שאת עוצרת ומצהירה, לפחות לעצמך, זהו, הצלחתי?
“מודי הוא היחיד שמבין ויכול להכיל אותי ואת העובדה שאין אצלי רגע דל, שכל הזמן אני זזה. רק עם המשפחה אני מרגישה שבאמת הצלחתי".

כידון בתקשורת כבר מהצבא, כאשר שירתה כחיילת ביחידת דובר צה"ל. משם כיוונה אל קריירה אחרת, דיפלומטית, דרך קורס הצוערים של משרד החוץ. כסטודנטית, היא החלה לעבוד במשרד הפרסום גיתם, שם הכירה את בעלה לעתיד. אחר כך עברה לצוות ההקמה של חדשות ערוץ 2. לאורך שנים היא דילגה בין הטלוויזיה לעולם הפרסום, שאותו נטשה באופן מלא וסופי רק אחרי לידת בתה השנייה, כשהבינה ש–17 שעות עבודה ביממה זה יותר מדי. היא חזרה לעבודה בטלוויזיה, “גם כי הרגשתי שאני צריכה לסגור מעגל".

בואי נסגור כבר עכשיו את עניין הרינונים.
“אני חושבת שכבר הוכחתי את עצמי והיום זה אחרת. עמדתי במבחנים, אני עובדת יום ולילה, אז אי אפשר להגיד שאני בחסות בעלי".

אולי את עובדת קשה כדי להדוף את הטענות האלו?
“כן, יכול להיות".

אני עובדת

תמיד תראו אותה חושבת, מתרוצצת, עושה, מתכננת. כבר שבועות שהיא עמוק בתוכנית "הערב", יחד עם שי גולדן, שמשודרת בימי ראשון, שני ושלישי ברשת, בשעה 19:00. “אנחנו עובדים כמו חמורים, אבל אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה", היא אומרת. “יש פה גם היבט פיזי. אחרי 12 שעות צילום של דוקו, אתה צריך גם להיראות טוב מול המצלמה".

עד כמה המראה חשוב לך?
“היום כבר לא. אני פחות מתעסקת בו. בעבר זה היה באמת עניין, כי כל הזמן היו משדרים לי מההפקה שהכל צריך להיות במקום".

את אוהבת את המצלמה?
“יש לי מערכת יחסים מורכבת איתה. רגשות מעורבים. מצד אחד, יחסים של אהבה כי אני איתה ואני צריכה אותה. מצד שני, היא משקפת לי דברים שאני לא מרוצה מהם בי".

מה למשל?
“הייתי רוצה לעבוד על הקול שלי, לזקק אותו. כלומר, להיות רלוונטית ולשאול את השאלות הנכונות בקול הגון ואישי. אני גם צריכה לשאול את השאלות האמיתיות, אבל בקול נעים. להיות אמפתית, להוציא דברים אישיים מבני אדם. חשוב לי להיות הגונה. אני מסתכלת על אילנה דיין ומאזינה לה. דווקא אני אוהבת יותר את הראיונות שלה ברדיו. יש משהו עם אורך נשימה מאוד נעים, מפוקס".

בתקשורת נמדדים בסקופים, לא בהגינות.
“הגעתי למקומות די ראויים בכמה ראיונות שעשיתי. אלה דברים שהברנז'ה לא תראה אותם כהישגים יוצאי דופן. בכלל, אני לא מפונקת על ידי הברנז'ה, לברנז'ה יש חשבונות משלה".

להיות השופטת של עצמך זו בדידות גדולה.
“נכון, אני ראש החץ של עצמי, אין לי שקט. בכלל, אין בעולם חברותא. אין חברים, גם לא בקרב העיתונאים. זו תמימות לחשוב שיש. אני עושה הכל לבד. עוד כילדה, תמיד למדתי למבחנים לבד. גם את ריצות הבוקר אני עושה לבד. אולי זה יישמע מוזר, אבל אני זאב בודד. רק מודי ושי מכילים את הדומיננטיות שלי, את זה שאני סוליסטית. זה נראה כאילו אני חיה עם גבר חזק, אבל אין לך מושג כמה אני יותר דומיננטית. לפעמים אני חושבת על שתי בנותי, שיש להן שני הורים שכל היום בעבודה. הן חיות בהר געש. בתפיסה שלי, הורים הם אנשים שעובדים יום ולילה. ערך העבודה הוא אחד הדברים הכי חשובים לי".

אין רצון לעצור? לפחות לעשות הפסקה?
“כשאני מרגישה לא מוערכת. אז זה קורה לי. אני רוצה לשבור את הכלים".

מתי זה קרה?
“העובדה שאני לא שוברת את הכלים זה גם עניין. האם אי פעם אוכל לשבור את המוסכמות? האחות התאומה שלי אומרת שזה לא יקרה. אני אדם מאוד ממסדי, אין מה לעשות נגד הדבר הזה".

אז להודו לא תיסעי.
“הפעם היחידה שנסעתי הייתה בסרט שעשיתי על מסע מלכת המדבר עם ציפי לבני. והיא הייתה הרבה יותר חזקה ממני".

שרון כידון ושי גולדן ב"הערב". צילום: טל גבעוני

אני קשובה

המציאות התקשורתית היום מושפעת אולי יותר מאי פעם מהלך הרוח הציבורי, מהפוליטיקה שבוחנת כל מילה. היא דורשת מכידון להיזהר, אולי גם לא להרגיז, לדעת שלכל ראיון יש מוצאי ראיון.

מהיכן מגיע הרצון שלך להתמקד בשיחות אמפתיות?
“זה המסע שלי לעשות את מה שאני מרגישה. המטרה היא להביא את עצמי. אני גם זו שצריכה לקרב לצופים את האדם שיושב מולי".

את מרגישה שנותנים לך להתבטא?
“אף אחד לא מונע ממני להגיד את דעתי, אבל זה נכון גם שאני לא הולכת עד הקצה. היום הקושי הכי גדול של מנחים זה טוקבקים. אם אני מראיינת ערבים, יש אין ספור טוקבקים של ‘שמאלנית'. ואני חייבת לקרוא טוקבקים וגם יודעת שזה לא תמיד משקף. אם אנחנו לא מאוזנים, אני לוקחת את זה לתשומת לבי".

איפה את לא מתפשרת?
“נושא שאני לא מוכנה להתפשר עליו, גם במחיר של לא להיות מאוזנת, זה קידום נשים".

ויש גם מפרסמים. אפשר להתעסק איתם?
“אף אחד לא דיבר איתי מעולם בנושא. אין לנו שיקול בעניין מפרסמים. אבל שיקול של דעת קהל הוא כן רלוונטי. אני עושה מה שאני רוצה. הייתי עכשיו בכלא נווה תרצה. ראיתי שרוב האסירות הן קורבנות. גם אמהות שרצחו את ילדיהן. רואים שהן קורבן בסיפור שלהן. הייתי עם זמרת מוסלמית שהוריה בכו כדי שתפסיק לשיר, ואני בכיתי איתם. לכאורה הייתי צריכה להיות בצד של הזמרת, נסרין, אבל בכיתי עם האב, כי מאיימים עליהם במגזר בגלל הקריירה שלה".


בטלוויזיה המציאות קליפית, לא מעמיקה. בוודאי בערוץ מסחרי.
“זה נכון. המוצר הוא בסופו של דבר של ערוץ 2. מצד שני, זה עדיין מספר סיפור. אני מתנחמת בכך שיש לי מנדט לעשות סרטים דוקומנטריים, למשל על הפרעות קשב והפריות. יש לי עוד כלים להתבטא. ברור שאני לא מרוצה שיוצא מוצר שלא משקף את העומק, אבל להגיד שאני לא באה לידי ביטוי זה להיות מפונקת. לדרוש מערוץ 2 יותר זה להיות גרידי. אבל כשאני מרגישה צורך, אני נכנסת למאבקים".

איפה למשל?
“בין הרצון לתת לתוכן משקל הרבה יותר גדול לבין הקצב של ערוץ 2. קשב מכתיב קצב. זה המאבק היום, איך לספר את הסיפור בקצב. הערוץ הראשון לא עמד בקצב והפך לא רלוונטי. אני יודעת להסתגל לקצב. מי שלא יכול לעמוד בקצב, שילך לערוץ 8, ליס דוקו. אני מצליחה גם לעשות את מה שמעניין אותי וגם להיות בערוץ 2. אני באמת אוהבת את העבודה שלי".

אולי כך את מפספסת את עצמך כמראיינת יותר מעמיקה?
“היום לא אוותר על הזדמנויות. כשאתה עושה חשבון נפש מקצועי, עומק המדיום לעומת העושר שבו, היום יש לי עושר. יכול להיות שאני משלמת על זה בעומק, אבל זה מחיר נסבל מבחינתי. גם במקום המוגבל הזה אפשר לשנות".

יש הכתבות מלמעלה?
“הרבה פחות ממה שחושבים. אני מראיינת את מי שאני רוצה, שזה דמויות מהפוליטיקה ומהחברה. התמקצעתי בכך ונותנים לי מנדט. ראיון של שמונה דקות אכן נראה מעט זמן, אבל אפשר לעשות בו דברים חשובים".

אי אפשר לבצע ראיון עומק בזמן הזה. יוצא בסוף שאת מצטיירת כמראיינת לא מקצועית.
“זה מתסכל אבל אפשר לחיות עם זה. אני מרוצה מכך שאני לא מניפולטיבית, כן מתעניינת, לומדת את התחום, אנושית. אני כל הזמן מנסה להשתפר. לעומת זאת, אני לא ערמומית, שזה יתרון וגם חיסרון. אני מתוכננת מדי, חוששת להיכשל. הדרך הכי נכונה להגדיר אותי זה שאני לא משוחררת".

אז מה עושים?
“הייתי רוצה להיות יותר משוחררת. אני כל הזמן כובלת את עצמי בעמידה בציפיות של עצמי להיות טובה. כל חיי חייתי את החיים שיש לי היום. אין לי סיפור קורע לב. אבל הרצון לבלוט ולהצליח תמיד היה שם".

אני רגישה

כידון, עושה רושם, מצאה בגיל 45 את הפינה שלה, והיא מרוצה בה. אבל תמיד היא כיוונה למעלה, בחנה לעומק, וגם בצדדים לא פעם אפשר למצוא מה לעשות.

לאן את שואפת?
“הייתה לי תוכנית כלכלית שהובלתי לבד. יש לי את חלקת האלוהים שלי, אבל אני רוצה להשביח את היכולות המקצועיות שלי. אין לי דרישות, תעבירו אותי לשעה כזאת וכזאת. יש לי גם רצון לחזור ללימודים או לכתוב דוקטורט על תקשורת פוליטית".

יש אפשרות שתעזבי את התקשורת? אולי פוליטיקה?
“יכול להיות שלמקומות ציבוריים. היום אני יודעת איזה עור צריך לפתח בשביל פוליטיקה. אין לי את זה, אני רגישה".

רצית לרוץ לפוליטיקה?
“יכול להיות שחלק ממני. זה היה חלום הילדות שלי, קריירה דיפלומטית או פוליטית. אבל הייתי אז בת 20, תמימה".

גם תקשורת זה לא דבש.
“אבל בפוליטיקה האישיות שלך על המוקד. הכל אישי. זה ביבי, זה שקד, זה בנט. האידיאולוגיה מאוד נזילה, משתנה לפי צרכים אלקטורליים. אורלי לוי יושבת בישראל ביתנו אבל נתפסת כאדם הגון, ישר, חרוץ. לפיד מוכר כמצליחן, ישראלי ופטריוט, ביבי זה חוזק, חוסן, מנהיגות. הרבה חושבים שפוליטיקאים יכולים למכור בדיות, אבל לדעתי במה שהם מוכרים יש גרעין מעצמם".

גם לפיד?
“ודאי, בכנות שלו לרצות לעבוד. וזה גם נכון שהוא אשף תקשורת".

לפעמים יש רושם שאת סלחנית מדי כלפי פוליטיקאים.
“זה לא נכון. אני רואה את האינטרסנטיות, את החתירה למטרות בלי האידיאולוגיה, אבל כשאתה מוכן לזה אתה לא מתאכזב. כאיש תקשורת, אתה מודע לכך שאתה כלי בידי פוליטיקאים. אני נגד שיטת הניגוח, אני מנסה להגיע לאנושיות של האדם. למשל איזו אמא היא איילת שקד. אף אחד לא מתעניין בזה. היא לא מפרגנת לעצמה לחשוף את הצד הזה, כי לכאורה התדמית שלה תיפגע. נשים עסוקות בתדמית יותר מגברים. כמה את יודעת על פוליטיקאיות?".

אז האישה ב–2016 באמת משוחררת?
“יותר מאשר בעבר, אבל אנחנו עוד בדרך. היום כדי להגיע לטופ את צריכה להיות מצוינת, הכי טובה בתחומך. מצד שני, מבחינת חשיפת הטרדות מיניות הלכנו כברת דרך אמיתית".

חווית הטרדות מיניות?
“כמו כולן, בשנות הצבא עברתי הטרדות. על רובן הבלגתי ושתקתי. בשנים האחרונות לא חוויתי טראומה כזו".

על המסך, את ושי גולדן נראים הפכים מוחלטים.
“נכון, אנחנו באמת הפכים. אני יותר ממסדית והוא יותר פרוע. אני הרבה יותר פוליטיקלי קורקט. לפעמים אני אומרת לו אחרי שידור ‘השתגעת, מה אמרת?'. מעסיק אותי מה יגידו. אני נלחצת מטעויות שוליות. אנחנו הפכים, וזה פלא שגם הוא וגם מודי מסוגלים להכיל את הדידקטיות שלי".