ביום חמישי הקרוב אמור היה תאגיד השידור הישראלי להתחיל את שידוריו ובכך להחליף את רשות השידור המיתולוגית. זה אמור היה להיות מהלך היסטורי, עידן חדש של טלוויזיה, רדיו. לא עוד העולם הישן, הבטיחו לנו בפרומו. אבל אתם יודעים שדברים שרואים בפרומו בדרך כלל לא מקבלים במציאות. הבלגן חוגג, ויד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. תאריך הפתיחה שונה שוב ושוב, ביום שלישי שעבר סיכמו בוועדת הכלכלה של הכנסת על חודש אוקטובר, בתקווה שאז אפשר יהיה לגזור סוף-סוף את הסרט.

מרגע שעבר חוק השידור הציבורי ביולי 2014, אורי לוי, מוותיקי רשות השידור, לא יודע את נפשו. עורך היומן של סוף השבוע, שדר ספורט ומי שניהל במשך שנים את חטיבת החדשות, לא מסוגל לשתוק לנוכח מה שחבריו מכנים “התעללות בלתי פוסקת בעובדים".

אז לוי לא שותק. ברשתות החברתיות הוא לא מפסיק לצעוק שהמלך הוא עירום. “לא הוקם, לא מוקם, ולא יוקם בעתיד הנראה לעין תאגיד שידור חדש", כתב איש הטלוויזיה הוותיק בעמוד הפייסבוק שלו. “זוהי אחיזת עיניים, מהלך וירטואלי, מוצר שלעולם לא באמת יוצר. אין לו מקום לתאגיד הזה, אין לו אנשים, אין לו תוכן ובינינו אין לו שום כוונת שידור ממשית. כולם מושכים זמן ופשוט מתביישים לומר ששנתיים אחרי שהחוק חוקק לא נעשה כלום. כישלון ניהולי וביצועי קולוסאלי. לא בטוח שאין כאן טענה להפרת אמונים. מקבלי החלטות ופקידים ממונים שרשלנות היא מילה קטנה על דרך התנהלותם. אז, די עם בלוף התאגיד החדש. יקומו בבקשה האחראים לביזיון ויאמרו לציבור את האמת".

לוי, בן ה–64, בדרך כלל לא מהמתלהמים. שידורו נינוח, ענייני, מאופק. לכן כשישבנו על כוס קפה, הייתי חייב לשאול מה גרם לו להתרגז, שיישב בשקט, המונה דופק והפנסיה מתקרבת.

“אני עובד, מקום העבודה חי, קיים ונושם", הוא צחק. “רק עכשיו היו לנו שני שידורי ספורט ענקיים. ווליום ייצור שאי אפשר לתאר, וכל זה ימים לפני שהרשות הייתה אמורה להיסגר. מטורף. רק בגילי אתה יכול לעמוד בצד ולהסתכל. אין לי מה להפסיד. הרי אקבל פנסיה כזו או אחרת, את הקריירה כבר עשיתי, אבל זה בעיקר מעליב. אתה רואה איך פקידים בכירים במדינה מתוקנת לכאורה, עושים מהלך רשלני, כמו שעוד לא ראיתי. הוצאה אדירה של כסף, מהכיסים של כולנו ושום דבר לא קורה".

האמת שלי

אני שואל את לוי אם הוא הופתע, אבל מי שיש לו היסטוריה כה ארוכה ברשות השידור כנראה שלא יכול להיות מופתע מכלום. “כשאני קורא על ברדק במקומות אחרים, אז אני קורא. פה אני מבין", הוא מסביר. “אתה יודע מה מדהים? סדר הגודל של החלם והביזיון והעובדה שזה עובר בשקט. איפה הרגולציה, מבקר המדינה? אתם לא רואים שמול העיניים מתנהל מהלך שהוא אנטי־חוקי? יש חוק שאתם חוקקתם, לא מבצעים, ואתם משלמים כסף לבצע אותו למרות שהוא לא מתבצע. מסובך, נכון? אבל אמיתי. אז יש לי עמוד פייסבוק שאני כותב בו, אנשים מתרגזים, או שאוהבים, אבל זו האמת שלי".

אולי בכל זאת תחכה בשקט לפנסיה?
“כנראה שהייתי צריך לשבת בצד כמו כולם. אני משדר משחק עונה בכדורסל, נהנה מכל רגע. היו שלבים במהלך השנתיים שהייתי מודאג. לא ידעתי מה יהיה איתי, האם אצליח לשקם את הקריירה עד שהבנתי שהקריירה תימשך. החודשים עוברים ועוברים. התחלתי את המהלך כשהייתי בן 61 וחצי והנה אני בן 64. אז באחוזים ניכרים ירדה רמת הדאגה לרמה של לעג. מסתכל על זה בציניות".

פוליטיקאים מזדרזים לרשום אירועים כאלה על שמם.
“לא מעניין אותם, מסובך מדי. אתה חושב שמקבלי ההחלטות יושבים עכשיו בבית וחושבים ‘מה נעשה?'. שטויות במיץ. במדינה שלנו שרים מקבלים החלטה ואומרים לאישה שלהם ‘אני גדול'. רק שבסוף לא עושים כלום. אתה לא יכול לחוקק חוק אם לא בדקת מא' עד ת' את היכולת ליישם ובמיוחד את היכולת לתקצב. אין שום תוכנית עסקית, איך בונים, מה קונים? לדעתי זה בכלל לא מעניין את ראש הממשלה. גלעד ארדן, שהיה שר התקשורת, תקע לו את החוק הזה ועכשיו מגלגלים את הזמן".

אתה כועס על ארדן?
“מה יש לכעוס? הטעות הגדולה הייתה שהוא לא הלך עם המהלך עד הסוף, לא דאג למימון ראוי, כי ביטול האגרה היה טעות. בכל העולם השידור הציבורי עובד עם אגרה, כי זו הדרך היחידה להתנתק מהשלטון. מה יקרה עכשיו? אנחנו מדברים כאילו זה יוצא לפועל, אבל זה לא יוצא, אבל אם ייצא, האוצר יממן את השידור הציבורי, וזה הכי נורא שיכול להיות. זה בדיוק הפוך ממה שהם רצו, שידור נקי. מה נקי בזה ומה נעליים?".

קורא שלא לשפוט את המצב בטרם הושלמה הרפורמה. השר ארדן שהחל  את המהלך. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90קורא שלא לשפוט את המצב בטרם הושלמה הרפורמה. השר ארדן שהחל את המהלך. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אפשר לחשוב שברשות השידור השלטון לא התערב.
“אפתיע אותך. היו החלטות שהוא השפיע, לא יכול להגיד שלא, אבל הייתי במשך שבע שנים מנהל חטיבת החדשות ולא אשכח שביום שקיבלתי את התפקיד באתי הביתה ואמרתי למי שהייתה אז אשתי ‘קחי בחשבון שיכול להיות שכל ערב נקבל טלפונים משרים ודרגים גבוהים'. הטלפון היחיד שקיבלתי בשנים האלה היה מחזי מחלב, שהתלונן שהידיעה שלו ירדה מהמהדורה. גם הפוליטיקאים למדו להיזהר, כי מחכים להם אלף אנשים בצד וכל התערבות שקופה ומיד יוצאת החוצה. אבל אז הייתה אגרה. אם האוצר יממן, נצטרך להגיש לו חשבונות, להראות מה עשינו. ואם זה לא ימצא חן בעיניו?".

מתחת לפני השטח

אומנם לוי מצהיר שאין היתכנות לתאגיד החדש, אבל ראוי לציין שיש סימני התארגנות בשטח. יש אתר אינטרנט מושקע, כמנכ"ל זמני מונה אלדד קובלנץ, מונו סמנכ"לים בכירים ופורסמו מודעות דרושים.

“יש המוני אנשים שמברכים כל בוקר את התאגיד החדש על אי הקמתו והאינטרסים ברורים", לוי מוכן עם תשובה. “יש חברות כוח אדם שמנהלות ומלוות את תהליך הפירוק של רשות השידור. כמובן שאין תהליך, אבל יש ליווי, ולדעתי המנכ"לים של אותן חברות יושבים בבית עם הרגליים על השולחן ומתים מצחוק. עוד אנשים באים ועוד ראיונות והם מקבלים כסף. גוף שיש לו אינטרס מובהק שהמצב יישאר. גם בגוף המקים את התאגיד יש חברות כוח אדם שכאילו עסוקות בלגייס אנשים. אני למשל רוצה לעבוד בתאגיד, ממלא טופס, תענה לי חברת כוח אדם שתשאל שלוש־ארבע שאלות, בוודאי תסמן וי. מצדה שיקימו את התאגיד בעוד 750 שנה".

מישהו צריך לשלם את החשבון?
“לא יושבים מטומטמים במשרד האוצר, מישהו שם עושה אחת ועוד אחת ויוצא לו שיותר טוב להשאיר את המצב הקיים, אחרת אין הסבר. איזה הסבר יכול להיות לעובדה שאף אחד לא טרח לעשות שום דבר, גורנישט, אבל ברמות עולמיות?".

המנכ"ל הזמני של התאגיד החדש, אלדד קובלנץ. צילום: זיו קורןהמנכ"ל הזמני של התאגיד החדש, אלדד קובלנץ. צילום: זיו קורן

מתי נפל לך האסימון?
“בשלב הראשון פחדתי. כמו כולם אמרתי ‘סוף העבודה שלי הגיע'. לאט־לאט הבנתי שסוף הדרך זה דבר נזיל ולא רציני. מישהו רואה בעוד חצי שנה תאגיד חדש עובד? החוק מחייב אותם להקים רדיו, שזה הכי קל, אבל ערוצי טלוויזיה, גם ערוץ ילדים וערוץ בערבית. את כל זה הם צריכים להקים כשאפילו לא התחילו. נלך הפוך על הפוך, אם מישהו היה מתכוון ברצינות, אבל באמת ברצינות, הוא היה מצליח. אם מישהו יקום מחר בבוקר וישאל ‘תוך חודשיים אפשר לעלות לשידור?', אני אגיד שכן. אפשר, רק שצריך לרצות וזו הטענה המרכזית שלי, אף אחד לא רוצה".

רק השבוע, בוועדת הכלכלה של הכנסת, אושרה ההצעה לדחיית סגירת רשות השידור עד 30 בספטמבר. בנוסף, נקבע שייקלטו יותר עובדים בתאגיד החדש ובמשך שנתיים הוא יוכל לרכוש שידורי אקטואליה במיקור חוץ, אבל לא תחקירים וחדשות.

לוי תקף את המתדיינים בעמוד הפייסבוק שלו. “תאגיד חדש שלא יודע איך, מנסה להקים את עצמו, ומבייש את כל מי שמעורב בפרשה. מהשרים מקבלי ההחלטות, דרך חברי הכנסת שדנים בפעם המי יודע כמה בנושא, ועד לפקידים שבורותם מונעת כל סיכוי להצלחה. אקטואליה לא, חדשות כן, או להפך. איזה קשקוש. רק הוויכוח על מה הוא אקטואליה ומה הוא חדשות ייקח חודשים. הנה עצה: באומץ לב אמרו את האמת. נכשלנו. לא יודעים איך. די לחפש רעיונות ודרך שמביישת את המקצוע. אנשי מקצוע מקשיבים לדיון בכנסת והם פשוט נבוכים".

“חלק מהדברים שווה לעשות עם מיקור חוץ", לוי הסכים לומר. “רוצה להביא עורכים צעירים, צלמים אם צריך? בסדר גמור. לדעתי זה גם יותר זול. עיתונאים אני לא חושב שאפשר, ובכל מקרה אל תכניס את זה לחוק, כי זה רק יעכב את ההליך. תתחיל מלחמת עולם עם ססמאות כמו שביבי ינסה דרך מיקור החוץ להשתלט על החיים ועל המדינה. יהיו מלחמות עולם, העיתונאים וכל החכמולוגים ויפי הנפש. חארטה מארץ החארטות. זה פשוט חוסר ידע וחוסר הבנה בתקשורת וזה יבלום את כל המהלך. קובלנץ שוב יגיד ‘אני לא יכול לעשות כלום, כי לא סגרתם את עניין מיקור החוץ'. נתראה בהארכה הבאה בעוד חצי שנה".

קראתי שרצית להיות סמנכ"ל חטיבת החדשות בתאגיד.
“מה פתאום? ראיתי שזה הופיע באיזה מקום. אם זה היה קורה הייתי צריך להגיד לך את זה כדבר ראשון בפגישה שלנו, אבל מעולם לא ניגשתי ולא הגשתי טופס".

אם יקום, תרצה להיות שם?
“אם יקום ויהיה רציני ויהיה פעיל, זה תלוי בהרבה דברים. זה לא ריאלי ולא רלוונטי. מה, אני אומר שאין כלום ואני בסוף עושה מלחמת עולם כדי להיכנס לכלום? לא עשיתי ולא צלצלתי. אני בגיל 64 אז אתחיל לשלוח קורות חיים למקומות האלה, די, נו".

האירוע המוחי

לוי נראה צעיר לגילו, אף שהוא חזר לא פעם על הגיל היחסית מבוגר, בטח בעיתונות של היום שמחסלת את הדור הבוגר כדי לחסוך עוד כמה שקלים. לוי גרוש ולפני כשנה וחצי, בתקופת מבצע צוק איתן, עבר אירוע מוחי קשה.

“זה אירוע משנה חיים", הוא סיפר בכנות. “באותו ערב הייתי קרוב להיפרד מכולנו. ממש נס. שכבתי בבית ולא ראיתי, כל החלק הימני שלי לא עבד ובקושי יכולתי לדבר. למזלי הכל הסתדר. זה קרה ביום שישי, אמבולנס הגיע מהר והיה רופא שידע לתת את הזריקה הנכונה. אחד הלקחים הגדולים היה ההזמנה הזריזה של האמבולנס, כי אתה מתחיל להגיד לעצמך ‘אני אירדם קצת'. האינסטינקט אומר ‘לך לישון, זה יעבור'. אבל אם תירדם - או שלא תקום, או שתהיה פגוע עד יומך האחרון".

בזמן האירוע מבינים מה קורה?
“הבנתי מיד. לא יכולתי לדבר, לראות או להזיז את צד ימין, אבל הראש עבד. קלטתי שזה אירוע מוחי ועדיין נשאר נזק מסוים, אבל לא גדול. יש לי בעיות של זיכרון שלא היו קודם, קשיים מסוימים בדיבור שאף אחד לא שם לב אליהם. כל כולי ניסיון אחד גדול כמה אפשר לשכוח ולמרות זאת לשדר".

מה זאת אומרת בעיות זיכרון?
“לטווח קצר. אני יכול לרצות להגיד משהו וכעבור שנייה אני אשכח. בפירוש פגיעה של האירוע, זה לא קשור לגיל. באחד השידורים הראשונים, אחרי המקרה, ישבתי מול חנן קריסטל. ידעתי מיהו, אבל לא זכרתי את השם. אמרתי ‘ערב טוב, ידידי'. קורים המון דברים כאלה. למדתי לחיות עם זה. אני עושה הרצאות שלמות על איך להתמודד עם הסיטואציה".

איך זה משפיע על החיים?
“כבר לא מכוון לקריירות גדולות ואני יודע שלא אוכל להשקיע שלוש מאות אחוז, למרות שהיכולת קיימת. דבר ראשון הרופא אמר ‘אתה חייב להוריד את הלחץ בעבודה ולשנות הרגלים'. אמרתי לו ‘כן, כן' וכמה חודשים אחר כך מצאתי את עצמי בלחץ עבודה ושעות ארוכות. כנראה שאי אפשר בלי זה. אני משתדל פחות להתרגז, לקחת דברים יותר בקלות, למרות שזה לא תמיד מצליח".

חדשות ובריאות הולכות ביחד?
“זו השאלה, האם אורח החיים הזה מסוכן? לא יודע. אלה שעות של מתח, צריך להיות חד וערני. מה שקרה הלחיץ. היו לילות שפחדתי לסגור את הדלת, כדי שיוכלו להיכנס במקרה הצורך. פחדתי נורא. הרופא גם אמר שבחצי השנה הראשונה יש סיכון גדול שהאירוע יחזור. בסוף החיים מנצחים ואתה חוזר לשגרה. אני בן 64, אחרי אירוע מוחי, אז להתרגז אם יש תאגיד או אין, אם ייקחו אותי או לא? הייתה לי קריירה נהדרת, קיבלתי מרשות השידור רק דברים טובים, אין לי רבע טענה, אבל יש אנשים ברשות שהם על סף התמוטטות. אנשים לא יודעים מה יהיה מחר וחוסר הוודאות משפיע על חיי היומיום בצורה דרמטית".

איך רואים את זה?
“תראה, מובן מאליו שעובדי רשות השידור נגד הקמת התאגיד החדש ובעד קיומו של המוסד הנוכחי כמה שיותר זמן. הם ממשיכים לקבל משכורת וההסכם שקיים עם משרד האוצר אומר שמי שמגיע לגיל 50 מקבל פנסיית גישור עד גיל 67. אז עוד ועוד עובדים מגיעים לגיל 50 ואומרים ‘תודה רבה לתאגיד שלא קם'. מצד שני, נניח אני בן 30–40 ויש לי משפחה לפרנס, האם באחריותי לחפש מקום עבודה חדש? מה יקרה אם המצב הנוכחי יימשך? זו סיטואציה כמעט בלתי אפשרית. לפי הכללים במגזר הציבורי אני צריך לקבל אישורים על כל מהלך כזה, אבל גם בקבוצות המיואשות אתה מתחיל להרגיש את הזלזול, ואתה יודע מבחינתי מה הכי נורא? שמקבלי ההחלטות הופכים לנלעגים".

אפקט חסון

אורי לוי מעולם לא עזב את רשות השידור, הוא מאלה שהתחילו וכנראה גם יסיימו את הקריירה באותה בלטה בשכונת רוממה בירושלים.

“אני חי בשלום עם ההחלטה", הוא מאשר. “זה כנראה לא התאים לי ולאופי. אין לי תשובה ברורה. אולי אני סתם ממציא, אבל פה אני מרגיש בבית. נשארתי ואני כבר לא אלך לערוצים גדולים, ואם אעזוב כשיקום התאגיד החדש, זה יהיה לדעתי בגיל 87 או 88, פחות או יותר".

איך הרגשת כשאילה חסון עזבה לערוץ 10?
“כאב לי. בגללה באתי לערוך את 'יומן'. כאב, כי בשביל רבים אילה הייתה הסמל של המקום, המאבק, ההישרדות והקיום. לדעתי, אם תשאל אותה, גם היא מופתעת שהמקום קיים ויתקיים לפחות בחצי השנה הקרובה. אני חושב שהיא הרגישה שהיא מיצתה את עצמה וחיפשה ללכת למקום חדש ומרענן. לדעתי היא גם רצתה להשתחרר מהלחץ הגדול של הניהול. אבל כאב לי והתאכזבתי".

“כאב לי. בגללה באתי לערוך את 'יומן'. כאב, כי בשביל רבים אילה חסון הייתה הסמל של המקום, המאבק, ההישרדות והקיום". צילום: דוד וינוקור“כאב לי. בגללה באתי לערוך את 'יומן'. כאב, כי בשביל רבים אילה חסון הייתה הסמל של המקום, המאבק, ההישרדות והקיום". צילום: דוד וינוקור

הרבה אנשים פרשו מאז שהוחלט על פירוק הרשות.
“יש היום מחסור בתפקידים מסוימים, תפקידי הפקה, יותר מאחורי הקלעים, אבל יש דבר שאסור לי להגיד ובכל זאת אגיד, לאט־לאט מבינים שגם עם פחות אנשים אפשר לעשות טלוויזיה. אחרי הייעול הכפוי, שנולד עקב פרישת כוח האדם, עדיין אפשר לייעל ואני מרגיש שהמקום השתפר ברמת המוצר. יש סדרות לא רעות, חלון הראווה נראה יותר טוב. אני מאלה שמאוד מעריכים שיעקב אילון נמצא כאן. זה נותן תחושה של משהו חדש, גם אם הוא לפעמים מרגיש ככה ככה. יש מאסה כמו הליגות בכדורגל והכדורסל שמאפשרות לנו להיראות טוב למרות שזה הולך ונגמר".

אתה מתכוון לעונה הבאה?
“די, הפסדנו. חלק מהבעיה זה שאנחנו לא יכולים לחתום היום על הסכמים עתידיים, כי החוק לא מאפשר. ב–1 באוקטובר מקום חדש אמור לפעול. לשנה הבאה אי אפשר לבנות לא על כדורסל ולא על כדורגל, ואגב, זכויות השידור של שני המונדיאלים הבאים הן של רשות השידור ואני מניח שיישארו אצל התאגיד החדש, אם הוא יקום עד אז".

אתה מרגיש את איבוד הצופים בדרך?
“ברור, הצופה סופר אותנו בתור ערוץ סגור. זה איום ונורא. זה מחלחל כל הזמן כשרק מדברים על סגירה. אני מבטיח לך שאחרי שתעבור התחושה שהמקום הולך להתמוטט, ליפול ולהיעלם אז הקהל יחזור ובמספרים יפים. אף פעם לא נהיה כמו שהיינו, ערוץ בודד. אני שידרתי משחקי כדורסל עם 50% רייטינג. זה כבר לא יקרה".

די שמחו לאידכם כשנפלה ההחלטה על העידן החדש.
“בתחילת המהלך הייתה לו רוח גבית אדירה. איפה שלא הלכת ברחוב הרגשת ששונאים אותך, אבל זה השתנה. פתאום מתייחסים אחרת, יש קורבניזציה. ברגע שאנשים הפסיקו לשלם את האגרה, הם מרשים לעצמם לרחם, זו המשוואה".

השר יריב לוין אמר שבשביל שידור ציבורי צריך ציבור.
“שמעתי את הסיפור. רייטינג זה דבר יחסי. תלוי מתי ואיפה, ויש הרבה פעמים שיש לנו רייטינג ואני לא מדבר על ימי הספורט, שזה מובן מאליו. השידור הציבורי לא צריך מספרי ענק. תגיד לי שהיעד הוא רייטינג ואני אשנה את לוח השידורים".

אולי אם יקום ערוץ חדש, אז יהיה שינוי כיוון.
“אין סיכוי, אפילו לא אפסי, שהמקום החדש ייראה אחרת, אבל שום סיכוי. אני כבר אומר לך שיהיו בו יותר מחלות. אם אתה רוצה להקים משהו רציני, צריך לעבוד. היית צריך להיות מזמן עם התחלה של פיילוטים, לוח שידורים ניסיוני. הכל היה צריך להיות מסודר ומאורגן, אבל אין לך כלום, בחיאת ראבק. ככה לא מקימים ערוץ".

שומעים את הצעקה שלך במסדרונות?
“אני מקבל הרבה תגובות ואף אחד לא משתיק אותי. תמיד הייתי דעתן ומי שרוצה, שיקשיב. יום אחד אני אסתכל אחורה ואגיד שהייתי שם וצעקתי שהמלך הוא עירום. כשאומרים תאגיד חדש זה נשמע מודרני, נוצץ, אבל אין כלום. שנתיים אחרי וזה נראה כמו מכולת קטנה. ערוץ חדש שקם הופך את העולם. הם אומרים בעצמם שהם רחוקים מלהיות מוכנים, מדברים על 2018. לכולם ברור שמדובר בחלטורה".