"כשהייתי בן 4, הרגשתי לראשונה שיש לי כוחות על–טבעיים. זה קרה לי כשאכלתי מרק, לא זוכר איזה. פתאום הכף התכופפה לי בידיים. מי שטוען שזה היה קסם, מדבר שטויות. בגיל כזה אף אחד לא יכול להיות קוסם. הכל כוחות. כשראיתי שיש לי אותם, בבית הספר הדהמתי את הילדים בהזזת מחוגים ושיגעתי את המורים, כשבאמצעות טלפתיה אני, לא בדיוק תלמיד מצטיין, אחד שפעם כמעט נשאר כיתה, העתקתי מתלמידים אחרים. כך הכל התחיל".

הילד הזה מבית הספר "אחד העם", בתל אביב, היה אורי גלר. ב–20 בדצמבר 1946, השבוע לפני 70 שנה בדיוק, הורידו הכפיות בתבל את דגלן לחצי התורן, כשב"עין גדי", בית חולים קטן בלב תל אביב, בא לעולם גדול אויביהן עלי אדמות. אורי, קראו לו הוריו, מרגרט ויצחק גלר. כשעבר עם אמו לקפריסין, לאחר גירושיה ונישואיה ליהודי הונגרי שחי שם, הוסיפו לו בנמל את השם ג'ורג'. לימים ג'ורג' נעלם. גם השם פרויד, שהוצמד לו כשהשתקע בבריטניה, נעלם מתעודותיו. נשאר אורי גלר, המותג והאיש, שהיה לאגדה בינלאומית בחייו.

אל נבכי חיים אלה, עם כל רגעי הגאות והשפל, אני עורך עם גלר מסע מרתק וחושפני דרך התחנות שעבר עד הלום. לשם כך אין צורך להרחיק עד אחוזתו המפוארת על גדות התמזה, המצפה לרוכש שיהיה מוכן להשליש לידיו אי אלה עשרות מיליוני לירות שטרלינג. במקום זה, אנחנו מסובים בדירתו הנוכחית ביפו העתיקה. שלושה מפלסים - וצפוף, עם מראות על הקירות ליצירת אשליית מרחב. על רקע נוף עוצר נשימה של הים התיכון וצלילי המואזין, העולים מהמסגד שממול, גלר, דק גו וחייכן, מבטיח לספר הכל. או כמעט הכל. כבר מתחילים.

סגירת מעגל

זיגמונד פרויד - "אמי, מרגרט, היא בת משפחתו של הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד. לא פעם היא אמרה שאולי בגלל זה יש לי תכונות מוזרות. אני לא בטוח שהיא צדקה. זאת עובדה, שלילדי אין כוחות מיוחדים ואף פעם לא ניסיתי ללמד אותם לכופף כפיות. כשעברתי ללונדון, שאלו אותי שלטונות ההגירה מה היה שם המשפחה של אמא שלי. כשאמרתי פרויד, הכניסו את זה לתעודה. לא חושב שזה עזר במשהו. אולי לא יאמינו לי, אבל באחרונה גיליתי שהרופא שיילד אותי גם הוא נקרא פרויד".

יפו - "בלי כוונה סגרתי כאן מעגל. סיפור חיי התחיל בדירה קטנטונת מתחת למועדון ‘כליף', במרחק צעדים מהבית הנוכחי שלי. כשאמי הייתה בהריון איתי, לאחר הרבה הפלות, עברו הורי לבצלאל יפה 13 בתל אביב. חיי ניצלו שם בנס. כשהייתי בן שנה ומשהו, אמי הניחה אותי בעגלה ליד החלון והלכה לשחק קלפים בחדר השני. פתאום חדרו שני קליעים תועים, שחייל בריטי ירה מתחנת הרכבת הסמוכה. במזל לא נפגעתי, אבל את הזכוכיות המנופצות אני מרגיש עלי עד היום".

בן של שריונר - "כבן של רס"ר בשריון, גדלתי באווירה מאוד צבאית. כילד, התרוצצתי בין טנקים וזחל"מים, ואהבתי את ריח הנשק המשומן, כשהקליעים היו הצעצועים שלי. בבית, אם הציפורניים שלי לא היו נקיות, או לא הנחתי את הנעליים בסדר הנכון, אבא שלי היה מעיר לי".

הי הג'יפ - "חיינו בתנאים של צנע. הייתי הולך עם אמא לשוק הפשפשים, שם היא קנתה מצנחים אמריקאיים משומשים, שמהם היא הייתה תופרת קומבינזונים, לצד העבודה כמלצרית. בדרך הייתה חנות צעצועים. ג'יפ אחד, שהיה מוצג בחלון ראווה, קסם לי. חודשים שיגעתי את אמא שלי עד שהצליחה לקנות לי אותו. כשנולד דניאל, הבכור שלי, הבטחתי שיהיו לו צעצועים כמה שירצה".

בוריס קארלוף - "כילד, הערצתי את בוריס קארלוף וחלמתי לשחק בסרטי אימים כמוהו. איכשהו לא הגשמתי את החלום הזה, אבל כנער השגתי מסיכה מפלצתית ואיתה הייתי מפחיד אנשים".

קפריסין - "בגיל 11, בתום שנה אומללה בקיבוץ חצור, בדרום, שם הייתי ילד–חוץ אכול געגועים לאמא ולכלב שלי צוקי, עברתי עם אמי לקפריסין, לאחר שהיא התגרשה מאבי ונישאה ליהודי הונגרי שהיה לו שם מלון. לא רק שנקלענו למלחמת האזרחים העקובה מדם שהשתוללה באי, אלא ששם למדתי בבית ספר מול חדר מתים של בית חולים. נורא מה שראינו שם, עם חלקי גופות, כאילו שלא הספיקו הפיצוצים ברחובות, ממש סכנת נפשות. מהזוועות הייתי נרגע בצלילה בים".

המוסד ואני

בשירות המוסד - "תוך שנה מאז המעבר לקפריסין נפטר אבי החורג. אמא שלי פתחה מלון אחר ובו שמעתי שוב את השפה העברית, לאחר שאנשי המוסד אימצו אותו כקן המרגלים שלהם. עם אחד מהם, י', נוצר לי, הילד, קשר מיוחד. בעודו מלמד אותי ג'ודו, עיקמתי לו כפית, או מזלג והוא היה המום מזה. הייתה לי הרגשה שהוא לא ארכיאולוג כפי שחתם בספר המלון. יום אחד הצצתי לחדר שלו וראיתי אותו ועוד איש מצלמים תעודות במצלמת מינוקס קטנטונת. למחרת, שאלתי אותו - ‘נכון שאתה מרגל?'. הוא נדהם והשביע אותי לא לספר את זה לאף אחד.

"כך, בלי שהבנתי מה הולך, אני הילד מצאתי את עצמי כבלדר בשירות המוסד. י' היה שולח אלי מכתבים עם בולים מכל מיני מדינות ערביות ולפי הוראה שלו היה עלי להעביר אותם לשגריר הישראלי בניקוסיה. פתאום הרגשתי כמו גיבור אחד מסרטי הריגול שהייתי רואה בקולנוע ‘מתמיד'. לא פעם אני חושב שאם הוא לא היה נופל במהלך שירותו בצנחנים, לפני מלחמת ששת הימים, הייתי עד היום איש מוסד, מרגל–על, הרחק–הרחק מכל הקריירה שנהייתה לי".

משה דיין - "דרך המוסד נוצרו לי קשרים שהגיעו עד משה דיין. הוא שמע על הכוחות שלי וגייס אותי כדי לעזור לו לאתר עתיקות. באמצע הלילה היינו נוסעים לכל מיני מקומות והייתי אומר לו היכן לחפור עם הטורייה המתקפלת שהייתה לו. באותו זמן לא הבנתי שהוא עשה מעשה אסור. הרי אז כולם העריצו אותו. פעם הוא לקח אותי לארוחת צהריים במסעדת ‘הפיל'. כשסיימנו את הארוחה, הוא יצא והשאיר אותי עם החשבון".

משה דיין. "עזרתי לו". צילום: נתן זהבי

החייל הירדני - "זה ש–י', אליל הילדות שלי נפל, גמר אותי. לא עזר לאבא שלי (האמיתי), שדרש שאלך אחריו לשריון. רציתי לשרת בצנחנים כמוהו. מקורס קצינים הודחתי כשתפסו אותי נרדם בשמירה. זה אולי הציל אותי, כי בטח הייתי נהרג באחת המלחמות, כפי שכמעט קרה לי בקרב על הגבעה הצרפתית, במלחמת ששת הימים. פתאום צץ שם מולי אאוט–אוף–דה–בלו חייל ירדני, שעמד לנעוץ בי כדור. זה היה מצב של אני או הוא, ובתוך שניות עברו לי מול העיניים כל החיים שלי. היה לי ברור שמי שילחץ ראשון על ההדק, ישרוד. המזל היה בצד שלי, אבל תוך דקות נפצעתי ביד, לא משהו נורא. אותו חייל ירדני נטמע עד היום בתוכי. אני מאמין בחיים לאחר המוות ולא פעם אני חולם על החייל שהרגתי. נשארתי עם טראומה לתמיד".

"אני ופרנקי" - "מהריגת החייל הירדני חטפתי מעין הלם קרב ונהייתה לי אובססיה לכלי נשק. כעבור שנים אחדות, בניו יורק, השגתי רישיון מיוחד לשאת עלי הרבה כלי נשק, רישיון שכמותו היה רק לפרנק סינטרה. כשרכבתי בלקסינגטון אווניו על אופניים ומכונית פגעה בי, בהיסח הדעת פתחתי את החולצה לראות היכן נפגעתי. אנשים ראו עלי שמונה אקדחים והתחילו לברוח לכל עבר".

כל הזמן אשתו - "את חנה, אשתי, פגשתי ב–68', כשאחרי הפציעה שלחו אותי לספר סיפורי צבא באיזו קייטנה ולשכנע בני נוער ללכת לקרבי. שם פגשתי את חנה והיא מיד מצאה חן בעיני. החתונה הראשונה שלנו הייתה מאולתרת, בחוף שרתון. כשרצינו להתחתן על אמת, הצעתי לחנה שזה יהיה בבית הכנסת בבודפשט, שם התחתנו הורי. מכיוון שבית הכנסת היה בשיפוצים, נישאנו בהונגריה בנישואים אזרחיים. כעבור שנים, כשהרב שלי, שמוליק בוטח, שמע על זה, זה לא מצא חן בעיניו והוא בא לחתן אותנו כדת וכדין באחוזה שלנו באנגליה. אחיה, שיפי, הוא כל השנים יד ימין שלי".

הדרך למעלה

פועל הבניין - "עבדתי בכל מיני עבודות לפני ההצלחה הגדולה. קודם שהתגייסתי עבדתי כפועל בניין והשתתפתי בבניית בית אל–על, בבן–יהודה וגם הייתי פקיד קבלה במלון באילת. אחרי שהשתחררתי, הייתי שליח רכוב על וספה של משרד אדריכלים. באותו זמן היו לי חברות דוגמניות. פעם, כשליוויתי אחת מהן לצילומי פרסומת, לא הגיע הדוגמן שהיה צריך להצטלם איתה ותפסו אותי במקומו. כשראיתי את עצמי מעל גבי עיתון הייתי בשוק".

כפית בדרך אל התהילה - "באחד מצילומי הדוגמנות כופפתי לצלם כפית והוא השתגע מזה. ‘הערב אתה בא למסיבה שתהיה אצלי!'. אני, שאף פעם לא הייתי פראייר, שאלתי כמה ישלם לי על זה. מאה הלירות שקיבלתי ממנו, אז המון כסף, היו הצעד הראשון שלי בדרך למעלה. השם שלי עבר מפה לאוזן והזמינו אותי למסיבות, להראות מה שאני יודע, לא רק בכיפוף כפיות. מאז אי אפשר לעצור אותי".

גולדה מאיר - "השם שלי הגיע עד ראש הממשלה גולדה מאיר. היא רצתה לדעת מי הבחור שעושה כל מיני דברים שלא ייאמנו. באתי אליה. כשהיא שאלה מה אני יודע, אמרתי לה - ‘לכי לבית השימוש וציירי בסודיות ציור; כשתצאי איתו, אל תראי אותו לאף אחד ואגיד לך מה ציירת'. הייתי האדם הראשון בעולם ששלח בפקודה ראש ממשלה לבית שימוש. היא ציירה מגן דוד ואני, שקראתי את המחשבות שלה, ציירתי לתדהמתה אותו דבר. למחרת, כשנשאלה בראיון ברדיו על עתיד ארץ ישראל, השיבה למראיין שיש בחור צעיר, אורי גלר, שיכול לענות טוב ממנה. נהיה בום, אל תשאל. מלא הופעות קיבלתי הודות להמלצה שלה והלכתי לאן שהזמינו אותי. כל מה שרציתי אז, זה כסף".

מיקי פלד - "דרך אותן הופעות הגעתי אל האמרגן הראשון שלי, מיקי פלד. הוא לא האמין למה ששמע עלי. אז עשיתי לו תרגיל. שלחתי אותו להסתכל מה יש באחת המגירות. לאחר שעשה כן, ציירתי לו בדיוק מה שהיה שם. באמצעות מיקי פלד הגעתי לצמרת. אני חייב לו את זה".

סופיה לורן - "למיקי פלד היה יחצן שרצה לפרסם אותי בתמונה עם... סופיה לורן. נסענו לאיטליה והצלחנו ליצור קשר איתה. היא הזמינה אותנו אל הווילה שלה, אבל בעלה, קארלו פונטי, אסר עליה להצטלם איתי, שרק לא יגידו שיש לה עסק עם מכשפים. לאחר שחזרתי לארץ בידיים ריקות, אותו יחצן לא ויתר, חיבר צילומים של שנינו ושלח לעיתון, שם הבחינו מיד שמדובר בפוטומונטאז'. כשראיתי את זה על שער של עיתון עם כותרת - ‘אורי גלר בתמונה מזויפת', נהיה לי שחור בעיניים. ‘זהו, הקריירה שלי גמורה', אמרתי לעצמי. הייתי בטוח שאיש לא יבוא להופעה שציפתה לי בקולנוע ‘שביט', בגבעתיים. כשהגעתי לשם, נדהמתי. לא רק שהאולם היה מפוצץ, אלא שרבים נשארו בחוץ. אז הבנתי שכמה שישמיצו אותי יותר, מה גם שלא הייתי אשם בפוטומונטאז', כן אעוף יותר למעלה".

אדגר מיטשל - "ככל שהשם שלי התפרסם בעולם, כן היו מפקפקים ביכולות שלי. אוניברסיטת סטנפורד שלחה מדענים לבדוק אותן. אחד מהם היה אדגר מיטשל, מי שהיה טייס חלל שהלך על הירח. הוא בדק אותי וקבע שמה שאני עושה, הכל אמיתי. לא אשכח לו את זה. יום אחד אמר לי מיטשל שמישהו חשוב רוצה לפגוש אותי במעבדות של נאס"א. שם הפגישו אותי עם גבר נאה, גבוה וכסוף שיער. האיש אמר שאם אצליח לעקם את טבעת הנישואים שלו, שהייתה בידיו, יאשר שיש לי כוחות פנומנאליים. אכן, הצלחתי לעקם. ואתה יודע מי היה האיש? - ורנר פון בראון, מדען הטילים הנאצי שעבר לארצות הברית. כשאמרו לי, בן להורים שברחו מהנאצים, מיהו, הייתי בהלם. אומנם הצטלמתי איתו, אבל לא לחצתי לו את היד".

ג'וני קארסון - "עם ג'וני קארסון, שהיה קוסם חובב, היה סיפור שונה לחלוטין. מרוב רצון להכשיל אותי בתוכנית שלו, הוא ממש השפיל אותי. הייתי אצלו כישלון מוחלט מול מיליוני צופים, כשלא הצלחתי להראות מה שאני יודע. ‘אורי גלר, אתה מחוסל; תחזור למלון, תארוז מזוודה ותעלה על המטוס הראשון לתל–אביב', אמרתי לעצמי. אבל זה לא קרה. מיד לאחר הביזיון שם קיבלתי הזמנה להופיע בתוכנית של מרב גריפין, וההופעה אצלו ביטלה את הכישלון אצל קארסון".

הקשר המקסיקני

מקסיקו - "הסי־איי־אי שתל אותי במקסיקו סיטי, לרגל אחר השגרירות הרוסית שם ולשבש לרוסים את התשדורות שלהם למוסקבה. יום אחד דפקו חזק על דלת החדר שלי במלון. כשפתחתי אותה, ראיתי מלא משטרה. מה עשיתי? - חשבתי. ‘אשת הנשיא הנבחר פורטיו מחכה לך', אמרו לי. כך התחיל קשר שמאוד השתלם לי. המקסיקנים נעזרו בכוחות שלי כדי לגלות נפט ומחצבים אחרים - ולא רק ששילמו לי על כך, אלא גם העניקו לי דרכון מקסיקני".

סלבאדור דאלי - "דאלי שמע עלי והזמין אותי לבוא אליו, לצפון ספרד. האיש היה גאון. הראיתי לו מה אני יודע ונהיינו ידידים. כמי שההובי שלו ציור, למדתי ממנו כמה דברים בעניין. דאלי שינה לגמרי את צורת הציור שלי. פסלים שקיבלתי ממנו אציג במוזיאון שאפתח ביפו".

ג'ון לנון. "שנינו היינו חזק בעניין של טבעונות". צילום: רויטרס

ג'ון לנון - "במנהטן התיידדתי עם ג'ון לנון, שגר לידי. שנינו היינו חזק בעניין של טבעונות. ‘אתה נראה כמו ניצול מאושוויץ', הוא אמר לי. הייתי עור ועצמות. ‘לך ליפן ותמצא את עצמך מחדש', אמר לי ג'ון. שמעתי בקולו, לקחתי את המשפחה ושנה חיינו בבקתה קטנה ליד הר הגעש פוג'י, שאליו היינו עולים בריצה. חיינו שם בחיק הטבע, מנותקים מרדיו ומטלוויזיה ואת האוכל קנינו מהכפר הסמוך. זה היה כמו בגן עדן, אבל כשעל הילדים שלנו היה ללכת לבית ספר, חזרנו לציביליזציה, באחוזה בברקשייר, באנגליה על התמזה, שקניתי מאיראני".

עושר - "לקח לי זמן להבין שכסף זה לא הכל בחיים. אף פעם לא התרברבתי בהון שלי. אז היה מטוס והיו הליקופטרים, מרצדסים, רולקסים יקרים, מה לא. הרי ב–76' כשרציתי להשוויץ בפני החברים הישראלים שלי, קניתי קדילק. הייתי שוויצר. הרי אין אמן בלי לפחות קצת הערצה עצמית. יום אחד נמאס לי מכל זה. תראה איך אני חי כיום. הבית שלי ביפו הוא פסיק מהאחוזה באנגליה, ואת הרהיטים קניתי פה מאיקאה, למרות שמצאתי שם כיסא עם רגליים עקומות, שלו הם קראו... 'אורי'. אפשר לחיות פשוט ולהבין שהעיקר הבריאות".

מייקל ג'קסון - "יום אחד, כשביקרתי בלונדון אצל ידיד שלי, מוחמד אל־פאיד, אבא של דודי, שנהרג עם הנסיכה דיאנה, הגיעה אליו שיחת טלפון מארצות הברית. על הקו היה מייקל ג'קסון. ‘אתה יודע מי יושב אצלי? - אורי גלר!', אמר לו מוחמד. ‘אורי גלר!', מייקל צרח מהצד השני של האוקיינוס. הסתבר שהוא לא שכח את ההופעה שלי בלוס אנג'לס כשהוא היה בן 14. מאותה שיחה צמחה לי חברות עם מייקל. עד שהוא כעס עלי בגלל תוכנית הטלוויזיה שסיבכה אותו. למעשה, סידרתי לו את אותה תוכנית בלי לדעת שיכשילו אותו.

"פעם ביקש אותי להפנט אותו כדי שייגמל מאכילת ג'אנק פוד. תוך כדי כך עשיתי מעשה לא אתי. לאחר שהכנסתי אותו להיפנוזה עמוקה, שאלתי אותו אם אי פעם פגע בילדים, והוא ממש צעק שמעולם לא פגע. מאז אני משוכנע שהוא היה חף מפשע ונעשה לו עוול. מרוב נאיביות, הוא היה אידיוט, כשסיפר לעולם איך אירח ילדים שאהבו אותו והשקה אותם בחלב חם. מייקל לא הבין שבמבט מבחוץ זה נראה היה לגמרי אחרת".

מייקל ג'קסון. "חף מפשע". צילום: רויטרס

ג'ורג' קלוני - "ג'ורג' קלוני שיחק את הדמות שלי בסרט, כך גם רוברט דה נירו. אני לא מזמין את הדברים האלה וגם לא יכול לעצור אותם. הרי השתמשו בדמות שלי בפוקימון בטלוויזיה, ו–וודי אלן מזכיר אותי בסרט ‘הרומן שלי עם אנני'. אז מה?".

פיצוי לסקוטלנד

האי בסקוטלנד - "יום אחד עשיתי מעשה לא אתי. האנגלים לא היו בטוחים שינצחו את הסקוטים בכדורגל. אז הטיסו אותי במטוס מעל אצטדיון וומבלי כדי שאשבש את המשחק של הסקוטים. מאחר שהבנתי שעשיתי משהו לא בסדר והיו לי נקיפות מצפון, אז קניתי אי לא מיושב בחוף המזרחי של סקוטלנד כדי להחזיר לסקוטים את הכבוד שלהם. אני חושב שיש שם אוצר...".

הפרסומת לפיקוד העורף - "שאלו אותי אם לא הרגשתי פחיתות כבוד בהופעה שלי בפרסומת לפיקוד העורף, ואילו אני ראיתי בזה חלק מהחזרה שלי לישראל. אם אני יכול לעזור, למה לא, מה גם שאת ההכנסות תרמתי ליחידת העוקץ של הכלבנים בצה"ל.

"כאן אגלה מה שאולי לא יודעים כאן - לכל מלחמה שהייתה בארץ חזרתי. במלחמת לבנון הראשונה נכנסתי אחרי הטנקים לתוך לבנון. ובצוק איתן הייתי בנחל עוז, כשמחבלים פלשו מהים. לא אתחיל לספר מה עשיתי במלחמות כאן, אבל הרגשתי צורך כל מלחמה לבוא הנה. כי תמיד ברור לי שאלמלא הקהל בארץ, לא היה אורי גלר. אף פעם לא שכחתי מאיפה באתי, לכן אני מחזיר אהבה על אהבה".

בנימין נתניהו - "נתניהו ואני מכירים עשרות שנים מאז שהוא היה בסיירת מטכ"ל. הוא לא המנהיג הראשון שמשמיצים אותו. ככה זה בפוליטיקה, אבל אם אתה באמת חבר עם בן אדם, אתה חבר שלו לנצח, בלי קשר לדעות שיש לו. חברות אי אפשר לפרום ככה סתם בגלל מה שאנשים אומרים".

ד"ש מדיוויד בואי - "קניתי כאמור ביפו העתיקה בית שיהיה מוזיאון אורי גלר. אציג בו את הקדילק שלי, שהוצגה במוזיאון ישראל, את הקריסטלים הענקיים שיש לי, את הפסלים של סלבדור דאלי, את הכיסא של איב סאן לורן, גם דברים מדהימים של דיוויד בואי, שתמיד אזכור אותו כאייקון מדהים. חוץ מזה אנסה להציג שם אמן ישראלי כל חודשיים–שלושה".

דניאל ונטלי - "חנה ואני חזרנו לישראל, אבל הילדים שלנו ממשיכים לחיות בחוץ לארץ. דניאל, בן 34, עוסק במשפטים ומצליח בתביעה הכללית בלונדון. נטלי, בת 34, חיה בלוס אנג'לס ועוסקת שם בקסטינג בקולנוע, ליהוק איך שקוראים לזה כאן. היא עשתה אותנו סבא וסבתא לנכדה מקסימה. נטלי נשואה למוזיקאי אהוד קלדס, בנו של אבינעם קלדס, טייס חיל האוויר, שבמלחמת ההתשה נפל בשבי המצרים ולאחר מכן נהיה טייס באל־על. כל אחד חי איפה שנכון לו. אני שמח ששני הילדים שלנו מדברים עברית".

ליאור סושרד. "העתיד בתחום". צילום: קובי קלמנוביץ'

ליאור סושרד - "תוכנית ‘היורש' שלי רצה במדינות מסביב לעולם, ומה שיצא טוב מהתוכנית בישראל זה הזוכה שלה, ליאור סושרד. הוא העתיד בתחום שלי. ממש ענק! אני לא יודע כמה אופיע. לא רוצה להיות כמו הרולינג סטונס, שממשיכים לרוץ בלי הפסקה מעבר לגיל 70. רוצה להיות יותר עם המשפחה ולהמשיך לעשות ספורט ולשמור על הבריאות. אנחנו הולכים כמעט כל יום 15 קילומטר, אבל זה לא נותן ביטחון. אנשים חוטפים פתאום דום לב ונעלמים".

השלום - "יהיה שלום? - מוכרח להיות שלום. לא יכול להיות אחרת. אתה טוען שהבטחתי שלום ב–2008? - טוב, זה מראה שגם אורי גלר טועה, אם כי בדרך כלל זה לא קורה. בספטמבר, כשטראמפ היה בשפל שלו כתבתי בפייסבוק שבין שאוהבים אותו, בין שלא, הוא יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית. לא טעיתי".