התחנה המרכזית: האירועים שעיצבו את חיי רני בלייר (55), במאי טלוויזיה ותסריטאי.

פוליטיקה
"תמיד הייתי פעיל חברתי, זה לא משהו חדש. הריצה שלי לפוליטיקה הייתה סוג של תהליך, ולא ראיתי בזה שינוי של מסלול קיצוני. ב־2008 נבחרתי ליו"ר איגוד הבמאים אחרי שהייתי חבר הנהלה, וישר נפל עליי הקרב עם ערוץ 2 על חובות עבר ועל התמלוגים, והיו הפגנות. כשעשינו את זה, הסטודנטים לקולנוע תמכו בנו, וביניהם הייתה דפני ליף".

"אני מספר את זה כי ב־2011 זה קרה אצלם, היציאה למאבק. אפשר לומר שהיינו כביכול המנטורים: דורון צברי, דרור פויר ועוד כל מיני. אני עברתי שם משהו במחאה החברתית הגדולה, שאפשר לכנות סוג של 'אירוע מוחי' במובן המטפורי. הבנתי שאני מחויב, שזו המשמרת שלי עכשיו. כשפגשתי את אלדד יניב, לא ידעתי מי הוא והוא לא ידע מי אני".

"לא הכרנו זה את עברו של זה, אבל היה שם חיבור נכון. לאט לאט, בשיחות לתוך הלילה, קלטתי שאנחנו מדברים על אותו דבר ומסכימים על אותו דבר, למרות שהגענו ממקומות שונים. ראיתי את זה בעיניים שלו, את ה'קילר אינסטינקט' הזה, ואני לגמרי רואה את עצמי בתוך המסלול הזה היום ולא יכול לצאת ממנו".

אלדד יניב. פלאש 90 אלדד יניב. פלאש 90


אחרי הבחירות
"הייתי בטוח ש'ארץ חדשה' מקבלים שישה מנדטים, והבוקר שאחרי היה דיכאון גדול. הייתי שבור לחלוטין. פתאום הבנתי עד כמה חיינו בתוך בועה. היה לי משבר מאוד גדול, במיוחד בגלל ששרפתי את כל מה ששרפתי. לפתע לא הייתה לי עבודה בשום מקום, זה סגר לי את הדלת, אבל אני שלם לחלוטין עם מה שעשינו והייתי חוזר על הכל בשנית".

"אני מרגיש שמה שקרה גרם לי להפוך לפעיל חברתי יותר מודע. המשבר הזה לימד אותי להיכנס לפרופורציות, הייתי בדיוק בן 50 והבן שלי שאל אותי מה אני נותן לעצמי מתנה ליום ההולדת. אמרתי לו שאני אתן לעצמי להפסיק עם רגשות האשם וחשבון הנפש האינסופי, ומי אתה ולמה אתה ככה וככה, ופשוט להשלים שזה מה יש. תקבל ותתמודד עם עצמך כמו שאתה, עם הנפש הסוערת שלך, עם הקפריזות שלך. זה מי שאתה וזהו".

״שבתות וחגים״
"אין ספק ש'שבתות וחגים' היא אירוע מכונן עבורי ופתחה פתח יצירתי. בשנה הבאה יצוינו בדיוק 20 שנה לפיילוט, ואני נזכר בתהליך המורכב שעברנו עם הסדרה אחרי שזרקו אותנו מכל המדרגות. הסתובבנו בקשת, רשת וטלעד ונזרקנו בבושת פנים, ואז בהקרנה ההיא מול יוסי עוזרד ואיתן גרין כבר לא היו לי ציפיות. אחרי ההקרנה, כשנדלק האור הם עפו אחורה עם הכיסא. בסוף זה קרה. 'שבתות וחגים' היא אמירה ביקורתית על החברה הישראלית".

"הייתי אז אבא צעיר לילד קטן והכל סבב סביב ד' אמותיי: החיפוש אחר אהבה, חברות אוטופית, אורגנית. היא הייתה חזקה ברובד הרגשי במקום של רגש, יחסים בין אנשים, מה זו חברות ומה זה בעצם סיפור אהבה. אבל האמת ש'פרשת השבוע' היא הסדרה שלי. שם היה הסיבוב, הייתי כבר אבא מבוגר ואחרי גירושים ראשונים, והתחיל להכעיס אותי מה שקורה. מהעיסוק העצמי של 'שבתות וחגים', פתאום בפרשת השבוע הייתה לי סדרה שהיא מחקר, דיון מאוד עמוק. היא התקבלה מאוד יפה ונתנה בראש לכולם בלי חשבון".


"שבתות וחגים". יח"צ "שבתות וחגים". יח"צ


החיבור לאמונה
"אני חי את ההווה, מנסה כל הזמן לחיות בין עבר לא רלוונטי לעתיד לא ידוע. אתה לא באמת צריך אותו, את העבר, אם הגעת עד לכאן. זהו, אין לך מה להתעסק איתו. תכוון, תתפלל וזו היהדות האמיתית, כאן ועכשיו. יאיר כספי הוא אחד האנשים שהכי השפיעו עלי בנושא. הוא כתב את הספר 'לדרוש אלוהים', ושם פתח לי משהו. אני חושב שזו הפעם הראשונה שבה הייתה לי פריבילגיה בתור מה שמכונה 'שמאלן אתאיסט' להאמין באלוהים".

"משהו בחיבור שלו אומר: אני אחבר אותך לאלוהים שלך. זה קרה בסביבות שנת 2005, הספר היה בעצם טיפול: הוא לא ספר רוחני או קבליסטי - הוא בודק אותך מהרבה מקומות. הייתי במקומות מאוד נמוכים וזה הרים אותי בחזרה. מצאתי את עצמי לומד יהדות בין חמש וחצי בבוקר לשבע בבוקר לפני שהבית מתעורר. היו לי אז שתי ילדות קטנות, וזה ללא ספק שינה את חיי. אני איש של אמונה, בלי גינונים או סממנים".

הילדות במושב
"נולדתי ב־1962 באופקים, ובגיל 3 עברנו למושב ישע בנגב המערבי. הילדות שלי הייתה במושב של 40 משפחות וחולות מסביב, אין כביש באמצע, אלא דרך עפר ואדמת לס. בשנת 1957 עלו למושב חברי ההתיישבות החדשה, ואני - ילד מעורב לאמא שעלתה ממרוקו בגיל 10 ואבא שהגיע מהונגריה - גדלתי בין כורדים, מרוקאים ומצרים".

"אני חושב שמה שמתפתח במקום מנותק ומרוחק, בעיקר כיוון שאתה בעצם מסתובב עם אותה אוכלוסייה - המורים שלך בבית ספר הם ההורים של החברים שלך – היא בעיקר אינטליגנציה רגשית מאוד עמוקה. פגשתי את פער העדות רק בצבא. בילדות זה לא היה עניין בכלל ואנשים לא התעסקו בזה. אפשר לומר שאני תוצר הציונות הראשוני".

רני בלייר ואלדד יניב. פלאש 90 רני בלייר ואלדד יניב. פלאש 90


מכללת ספיר
"אני נמצא שנה בתפקיד הזה ראש תוכנית התואר הראשון בבית הספר לאמנויות הקול והמסך, ומרגיש שאולי רק עכשיו אני מבין מה אני באמת צריך לעשות. האג'נדה העיקרית מבחינתי היא לחנך את הסטודנטים לקחת אחריות על החיים שלהם, ומובן שזה משליך גם על היצירה. אנחנו מגיעים מחברה מיוחדת, צריך לשמוע את הקולות של כולם, ואת הסטודנטים אני מכוון ליצור את הסרטים שישקפו את המקום שממנו הם באו: אם אתה ימני, תעשה סרט ימני; אם אתה עולה מצרפת, תעשה סרט צרפתי. אל תנסה לעשות סרט בעברית כשאתה בקושי מבין את השפה; תביא קולות מכל הקצוות".

"בכיתה אחת יושבת כל הקשת הישראלית, זה לא מוסד תל־אביבי. הוא נמצא בנגב ומתאכלס בכל שנה בעוד 100 אנשים. מבחינתי, המקום הוא סמלי ומשקף את השעטנז שחייתי בו כל חיי. שדרות, שבה נמצאת המכללה, היא בדיוק האמצע בין בית הוריי במושב לבין תל אביב (גבעתיים), המקום שבו אני חי היום".

אבא שלי
"געגועים בלתי פוסקים. הוא נפטר בגיל 72, לפני תשע שנים, והיה דמות מאוד דומיננטית בחיי: ילד שואה שכל חייו הוכיח לכולם, חקלאי, אלוף משנה בצבא, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל. הוא היה אמן. אני גדלתי בבית של אבא שמחליף סוג אמנות שהוא מתעסק בו בכל שנה־שנתיים. אם זה צילום, אז הוא בנה מעבדה במזווה, ולילות שלמים היה נעלם פנימה; אם זה פיסול, אז היו בבית אובניים חשמליים; והוא התעסק בכדרות, משי ושמן. הוא היה מצייר, מפסל, מרתך - טיפוס אירופי, הונגרי סלאבי. הבית היה תמיד מלא באמנות ומוזיקה קלאסית. אני לא הייתי ילד אמן, וכל המסביב היה מאוד מאתגר עבורי. אפשר לומר שהיה לי אבא מאתגר. הוא אמר לי בגיל צעיר: 'אתה צריך להבין דבר אחד: זה או שאתה מוביל, או שאתה נגרר. אין באמצע. תחליט מה אתה רוצה להיות, זכות הבחירה היא שלך'".

קולנוע
"כשהגעתי לאוניברסיטת תל אביב, הייתי אחרי לימודים קצרים של כלכלה חקלאית ברחובות ואז מכינה בירושלים וחשבתי שאצטרף לאבא שלי במשק אבל ידעתי שזה לא בשבילי. הגעתי לחוג לתיאטרון ושם פגשתי אנשים כמו ארי פולמן, יוסף פיצ'חזדה, איתן פוקס ודורון צברי. קבוצה משובחת של 12 חבר'ה שאף אחד מאתנו לא היה תל־אביבי. היו החיפאים, הדרומים, איתן פוקס הגיע בכלל מירושלים, וזה מצחיק שלכאורה עיצבנו את האמירה התל־אביבית".

איתן פוקס, גל אוחובסקי. יח"ץאיתן פוקס, גל אוחובסקי. יח"ץ


"אני זוכר שכשהגעתי לאוניברסיטה הרגשתי פער ממש גדול ביחס לאחרים. לא ידעתי אנגלית ולא ידעתי ללמוד. בית הספר אצלנו היה השלישי ברשימה. הדבר הראשון שהבנתי היה שאני צריך להשלים המון חומר ושאני כלומניק. פתאום אתה רואה אנשים שלמדו באליאנס ובריאלי קוראים אנגלית חולמים באנגלית. אבל בגיל מאוד צעיר התחברתי לקולנוע, וזה מה שהיה לי – ידע עמוק בקולנוע, הייתי מזהה פריימים. האמת שהלכתי ללמוד קולנוע כי חשבתי שהכי מגניב לשבת בבתי קפה ולדבר על קולנוע, לא האמנתי כמה עבודה זה בפועל. ולא רק שאתה לא רואה בתי קפה, אתה כל הזמן בצילומים. הבוהמה קרצה לי, הייתי רואה חמישה סרטים ביום, מסתובב בתל אביב בין קולנוע הוד לאסתר וחן".

רב–החובל פרלוב
"הסרט הראשון שראיתי היה בקולנוע 'כוכב' באופקים, שהפך ברבות הימים לסינמטק אופקים. לסרט קראו, 'ילדי רב־החובל', מדובר בסרט הרפתקאות עם אפקטים, אבל אני זוכר את הבומבה לפרצוף שקבלתי בכיתה א' או ב'. יצאתי מפורק. בגיל 12 דוד שלי הגיע מצרפת והביא לי מצלמת סופר 8 מילימטר, שאיתה גם צילמתי את הסרטים הראשונים שלי באוניברסיטה".

"דבר ראשון שעשיתי זה לפוצץ את כל המטוסים שהרכבתי עד גיל 12. ברבות הימים המורה שלי, דוד פרלוב, הפך לסוג של מנטור קולנועי. אני זוכר שהוא אמר משפט: 'אל תפחדו מהבנאלי, תפארו אותו'. המשפט הזה לקח אותי לכל מה שעשיתי בחיים, פתאום הבנתי מי זה אורי זוהר, מה סוד הקסם של היצירה שלו. לא צריך לחפש את הירח, אלא להיכנס לנפש האדם".

דוד פרלוב. יח"ץדוד פרלוב. יח"ץ


אליזבת בלייר
"סבתי האהובה. הייתה לי סבתא בתל אביב, היא הייתה הטבחית של מסעדת נס ציונה, שם שרצתי כבן יחיד שאמו הייתה כל הזמן בשמירות הריון. היא הגיעה לארץ לבד עם בתה. אבא שלי ואחיו כבר היו פה. היא שרדה את אושוויץ, ברחה לשוודיה ויש לה סיפור חיים מטורף. אחרי שהגיעה לארץ יצאה מעגינותה אחרי שאהובה לא חזר, סבא שלי. ולמרות הכל, היא הייתה אישה שמחה, מטופחת - הקלישאה ההונגרית הקלאסית".

זו שתמיד מסורקת גבוה עם לק על הציפורניים, סיגריה חומה כהה, יושבת בקפה 'רומא' מול מוגרבי של אז עם החברות שלה, מצחיקה ומאוד פלורליסטית. עישנתי לידה, מה לא עשיתי לידה. היא מתה כשהייתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, אז לא הספיקה לראות את מה שעשיתי. היינו מאוד מחוברים בנפש. היא סיפרה לי דברים שלא סיפרה לאבא שלי, וגם אמרה לי את זה. היא הייתה אישה שהאמינה באלוהים בדרכה, הדליקה נרות בשבת, אבל גם אכלה חזיר ובישלה גדי בחלב אמו. היא הייתה מעניינת ומיוחדת, וסימלה בעיניי את תל אביב הקלאסית".