"החיים זה לא טוב, תשכחו מזה. אנחנו לא באנו לפה ליהנות", מכריז ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית, באחד מפרקי “המכון לרפואה משפטית", סדרה תיעודית בת שלושה פרקים שמשודרת בימים אלה ב־HOT 8.

הסדרה (ימי א' ב־21:00), שאותה יצרו עמליה מרגולין (שגם ביימה) ואילנית באומן, מלווה ארבעה רופאים העובדים במכון לרפואה משפטית - ד"ר קוגל, ד"ר מאיה פורמן, מנהלת היחידה המשפטית־פתולוגית, ד"ר אלון קריספין, מנהל יחידת ה־CT של המכון, וד"ר אבי זלן, מתמחה – ונותנת הצצה נדירה לאנשים שבחרו לעסוק במוות באופן יומיומי. “אחד הדברים המעניינים בסדרה הוא שהכל היה ממש טבעי, ומהר מאוד לא הרגשנו שיש מצלמות אפילו", מודה ד"ר קוגל. “לא קל כשמצלמים אותך כל כך מקרוב ובסיטואציות כאלה, אבל הייתה אווירה טובה מאוד. בגדול אני מאוד מרוצה מהתוצאה. הסדרה משקפת את המציאות בצורה טובה".

מדוע הסכמת שיצלמו סדרה על המכון? האם זה חלק מהרצון שלך בשינוי תדמיתי למקום בעידן שאחרי פרופ' יהודה היס?

“תמיד מתארים את המכון בתור מרתפים אפלים. קודם כל, זו קומת קרקע, לא מרתף, וזה לא ממש אפל, זו עבודה. היחסים בין האנשים והדינמיקה כן מעניינים, ורצינו שאנשים יראו מה מתרחש פה. המטרה הייתה יותר שקיפות ופחות שינוי תדמית. פעם המוות היה נוכח בכל מקום בחיינו, היום אנשים פחות מתים בבית, אלא יותר בבתי חולים. כולם מנסים כמה שפחות להתעסק עם המוות. בסדרה המוות הופך נגיש ואפשר להתייחס אליו בשוויון נפש, לראות שאנחנו לא מפלצות ולא מוזרים. אולי זה גם ישפר גם את הגישה של סטודנטים/ות למקצוע. ככל שמכירים אותנו יותר, מבינים שלא חיבה יתרה לעיסוק במוות היא שמניעה אותנו, אלא שזה מקצוע. אני רואה בתפקיד שלי עיסוק באנשים חיים, לא במוות. העבודה שלנו משפיעה על הנאשם, תוצאות הנתיחה גורליות עבורו ומשפיעות כמובן גם על משפחת המנותח. אני יותר מטפל בהם, למרות שעיסוקי הוא לטפל באנשים מתים. אנשים לא יודעים, אבל אנחנו גם בודקים אנשים חיים, קורבנות תקיפה מינית, ילדים שעולה חשש שהותקפו ועוד".



"המכון לרפואה משפטית". צילום מסך




אין אופוזיציה

המכון הלאומי לרפואה משפטית, ששוכן בשכונת אבו כביר בתל אביב, נפתח ביוני 1955 הודות לתרומה של הפדרציה היהודית בדרום אפריקה לכבודו של השופט ליאופולד גרינברג. במכון נערכות מדי שנה, בין היתר, כ־2,000 בדיקות לגופות של אנשים שמתו באופן בלתי צפוי, לשם בירור סיבת המוות באמצעות נתיחה שלאחר המוות.

קוגל (55), תושב תל אביב ונכדו של ד"ר חיים קוגל, ראש המועצה המקומית הראשון של חולון וראש העירייה הראשון שלה, עבד במכון לרפואה משפטית החל משנת 1991. בשנת 2005 פרש מהמכון לרפואה משפטית והקים מכון פרטי, ראשון מסוגו בישראל, לשירותי רפואה משפטית. לפרישה קדמה תלונתו למבקר המדינה על אי־סדרים בניהולו של פרופ' יהודה היס, מנהל המכון לרפואה משפטית הקודם. אי־הסדרים כללו, בין היתר, את פרשת הרקמות, שבמסגרתה התברר כי איברים מאלפי גופות שנותחו במכון, כולל זו של דודו טופז, הושארו במכון בלי ליידע את קרובי המתים.

בעקבות חשיפתו של קוגל את ההתנהלות הפסולה במכון, הורה שר הבריאות דאז, דני נוה, על הקמת ועדת בדיקה בראשות השופט אריה סגלסון, שהמליצה להעמיד את פרופ' היס לדין משמעתי. פרופ' היס פוטר מתפקידו ב־2012. על רקע חשיפה זו הוענק לד"ר קוגל ב־2007 אות אביר איכות השלטון בקטגוריית "אות הלוחם בשחיתות". בשנת 2013 מונה ד"ר קוגל למנהל המכון.

“חצי שנה אחרי ההמלצות של ועדת סגלסון, התחילה חקירת משטרה, שלא הניבה תוצאות מיידיות", מספר ד"ר קוגל כעת את גרסתו לאירועים. “אליקים רובינשטיין רצה להעמיד את היס לדין, ועדנה ארבל התנגדה. הכל נגמר עם נזיפה בלבד. הוא לכאורה פוטר מניהול המכון, אבל לא באמת, ואני עזבתי פשוט. פתחתי חברה פרטית שתפקידה לתת חוות דעת נגדיות לדעת המכון, לתת אלטרנטיבה. חוות הדעת שלי מעולם לא נדחתה על ידי בית המשפט לפני כן. כתבתי לראשונה בחיי חוות דעת מנומקות בהרבה, ולפתע ראיתי שרק 15% מחוות הדעת שלי מתקבלות, וזה כי בתי המשפט מעדיפים חוות דעת מטעם המדינה. כל אותו זמן המשכתי לצעוק שהמכון לא עושה עבודתו נכונה, שצריך לשפר את היחס למשפחות, שלא מעבירים את כל החומר לסנגוריה".

היס חש שאתה חותר תחתיו?
"יהודה היס חש שהוא טיפח אותי כל השנים, וזה היה די נכון, בעיקר כשהייתי מתמחה ומומחה צעיר. הוא דאג לי ורצה לקדם אותי. אני מניח שהוא הרגיש בגידה מצדי, למרות שדיברתי איתו הרבה לפני שהוצאתי החוצה את השערוריות. השאלה היא אם אתה נאמן למלך או לממלכה. אני העדפתי להיות נאמן לממלכה. זה היה חמור, ולא יכולתי גם בשם הנאמנות האישית להסתפק רק בלהעיר לו".

האם המאבק הזה הסתיים באופן שקיווית?
“אומנם לקח שנים, אבל במשרד הבריאות קיבלו בסוף את העמדות שלי. הכל השתנה בהתאם למה שחשבתי וקיוויתי. הם באמת עשו שינוי, וחלק ממנו היה כנראה למנות אותי למנהל המכון. לפני הכל, אני ממש לא אדם ששותק. היו בזמנו תלונות סביב לקיחת איברים שלא כדין על ידי היס, שמירה שלא לצורך, עשיית שימוש מחקרי ללא אישור מהמשפחה. היום, למשל, לפני כל ביצוע נתיחה מוודאים עם בן משפחה שהוא מבין מה הולכים לעשות בנתיחה. יש יותר שיתוף פעולה והסכמה עם המשפחות. אם מישהו מטעמן אומר שהוא לא מאשר, מנסים להגיע לעמק השווה, ואם אין מנוס, זה עובר למשטרה, ואז בית המשפט מחליט. היום לא שומרים איברים בפורמלין. לוקחים מקסימום דגימות ממש מיקרוסקופיות, כחלק מהאבחנה, ולא כתהליך עתידי של מחקר. במקרים נדירים צריך לקחת את האיבר עצמו כדי לעשות בדיקות, ואז מודיעים למשפחה ולאחר מכן מביאים לקבורה".

האם אתה חש שמאז שהחלפת את פרופ' היס, המקום עוצב מחדש לפי דרכך ולפי המצפן המוסרי שלך?
“בגדול, כן. עדיין יש לאן ללכת בעניין הזה. המקום פועל אחרת לגמרי היום, אנחנו יותר שקופים ופתוחים לדעות אחרות, מתנהל שיח אחר. בעבר חוות הדעת לא היו מנומקות. המסקנה סוכמה בדוח בשתי שורות בלבד. זה היה בעייתי בעיניי. מתי ואיך וכמה זמן חי האדם המדובר עד שמת, והאם ניתן היה להציל אותו – כל אלה היו דברים שעלו רק בבית המשפט. אם אתה מנמק בשני עמודים, ולא בשתי שורות, לגבי הממצאים - זה הרבה יותר בטוח, ואתה לא יכול לחזור בך מחוות הדעת. אנחנו המדינה המערבית היחידה שיש בה מכון אחד, וזה רע מאוד. אין אופוזיציה, אין מי שיאמר לי אם אני טועה. בעבר היה נהוג שרופא אחד כותב חוות דעת, חותם, וזו הופכת להיות עמדת המדינה בשני משפטים.

ומה אם כולם חושבים אחרת מלבד אותו רופא? והיו דברים מעולם. כיום אין יותר רופא אחד שכותב על חוות דעת, יש לפחות שני רופאים בכירים, ואם אין הסכמה ביניהם - זה עובר לדיון בין שאר הרופאים.כיום, במדינת ישראל יש רק 13 רופאים משפטיים, ושבעה בלבד מתוכם מומחים. זה מצב רע מאוד יחסית לעולם. בשנים האחרונות משרד הבריאות משקיע מאמצים רבים בתחום ובמקצוע. הייתי אופוזיציונר, ובכל זאת בסוף הקשיבו לטענות שלי ומינו אותי למנהל המכון. תמיד אפשר לטעון שהיה אפשר לעשות יותר, אבל זה בהחלט במגמת שינוי. מבחינתי, צריך להגיע למצב של הכשרת עוד רופאים ורופאות משפטיים, במטרה שבעוד כמה שנים יוקם מכון נוסף. אלא שהמקצוע לא מאוד אטרקטיבי, לצערי. אני שמח שממקום שנתפס כעושה עוולות, הפך המכון למקום שחושף עוולות ומנסה להימנע מהן ככל שניתן".

במהלך עבודתו רבת־השנים במכון, נאלץ ד"ר קוגל להתמודד עם לא מעט מקרים מאתגרים. באחד מפרקי הסדרה התיעודית, למשל, הוא מספר על הרגע שבו נאלץ לבשר לאמא שבתה היחידה, זו שעלתה בשבילה ארצה מרוסיה, נרצחה בפיגוע הטרור במועדון הדולפינריום בתל אביב ב־2001. “המקרה של הילדה שנהרגה בדולפינריום קרה כשהייתי רופא במכון, לפני שעזבתי וחזרתי", הוא מספר. “הוא היה עצוב במיוחד. זו אמא שהגיעה לארץ כדי לתת לבתה חינוך טוב, והיא נשארה בלי כלום".

בין היתר, ד"ר קוגל היה מי שהגיע לבתי משפחותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין במהלך צוק איתן, עם גורמי צבא, ומסר להם מידע רפואי על הנסיבות שהובילו את הרב הצבאי הראשי להכריז על בניהם כחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. הוא גם היה מי שביצע את הנתיחה בגופתו של אמיר פרישר גוטמן, שטבע למוות ביולי האחרון. “בשל המצב המשפטי אני לא יכול להיכנס לפרטים, אבל הוא היה איש יקר שמת כגיבור, וזה שטבע בדיוק ביום ההולדת הראשון של החיים החדשים שלו, זה ממש סיפור שובר לב", אומר ד"ר קוגל. “גם את הנתיחה של דודו טופז ביצעתי. הוא גם היה גיבור תרבות, גיבור טרגי, הנתיחה הייתה רק כדי לוודא התאבדות. זה לא היה הניסיון האובדני הראשון שלו. אנשים שמסיימים את חייהם בדרך הזו - זה ממש עצוב. מטבע הדברים, אם האדם מוכר - זה מחבר יותר. אתה מרגיש שיש יותר תשומת לב לנתיחה, אבל הגופה גורמת להתנתקות, זה הופך לרקמה וכו'. כשזה מישהו שמכירים, גם אם זה רק דרך התקשורת, אתה מזהה את הפנים, וזה קשה".

בנתיחת גופתו של ראש הממשלה יצחק רבין ד"ר קוגל דווקא בחר שלא להשתתף. “אני זוכר שכשרבין ז"ל הגיע לנתיחה במכון, אני היחיד שלא הגיע לנתיחה", הוא משחזר. "כולם ממש רצו, אך אני בחרתי לא להיות מעורב. בסוף ביצעו בכלל נתיחה בבית החולים איכילוב".

“תמיד מתים אצלי"

בין היתר, המכון לרפואה משפטית גם עורך בדיקות קליניות של קורבנות אלימות מינית ופיזית. מבחינה זו, הקמפיין Me Too# לא פסח על המכון, שנדרש לגייס את כל הכלים והרגישות לטפל במקרים של תקיפה מינית. “אני חושב שיש רגישות גדולה בתחום בדיקות נפגעי/ות תקיפה מינית, אצלנו לפחות", אומר ד"ר קוגל. “זו בדיקה אובייקטיבית, והרופא/ה שבודק/ת לא אמור להזדהות עם הנבדק/ת, אבל זה בהחלט בלתי נמנע. בסופו של דבר, אתה צריך לומר אם הממצאים מתיישבים עם התלונה. אסור לנו באמת לנקוט צד".

אחת הקולגות הוותיקות של ד"ר קוגל, שעבדה עמו במכון הפרטי שלו בעבר וגם מככבת בסדרה התיעודית, היא ד"ר מאיה פורמן, שעלתה לכותרות בפרשת הרצח של תאיר ראדה לאחר שהעידה לטובתו של רומן זדורוב שהורשע ברצח. בעקבות חוות הדעת שהעניקה בתיק ביקשה הפרקליטות למנוע את קידומה של ד"ר פורמן לרופאה בכירה במכון, אך בית הדין לעבודה הורה שפורמן תחל בעבודה מיידית וללא תנאים.

“בזמנו, חוות הדעת של פורמן על זדורוב ועל כלי הרצח ניתנה דרך החברה הפרטית, ולא קיבלו אותה בעיקר כי זה פרטי ולא מטעם המדינה, אבל גם ירדו עליה והתנכלו לה", הוא אומר. "היא זכתה במכרז להיות מנהלת חדרי הנתיחה במכון. אחרי התערבות פרקליט המדינה וחוות דעתה בנושא זדורוב שלא אושרה, ממש ניסו לחסל לה את הקריירה. אני תמכתי בה לאורך כל הדרך. כתבתי תצהיר בנוגע לכך שאכן הסכין שרצחה את תאיר ראדה הייתה משוננת, ולא סכין יפנית כפי שנטען בעבר. לאחר מכן בית המשפט העליון גם קיבל את חוות דעתה בנושא, והיא גם זכתה בתביעה נגד המכון ונגדי לכאורה, בבית הדין לעבודה. זאת אף שלא אני ולא משרד הבריאות התנגדנו למינויה. המקצוע של שנינו, ובעצם של כל רופאי המכון, הוא ‘להרשיע את הרשע ולהצדיק את הצודק'".

אתה חש שאתם לוחמי צדק?
“אני ומאיה לא ממש לוחמי צדק, זו העבודה שלנו. פחות מזה זו התרשלות בתפקידנו. לגבי חוות הדעת של המכון, הן אכן חורצות גורל של אדם. אני המקרה הראשון בהיסטוריה העולמית, ככל שבדקתי, שבו מי שחשף שחיתות ונאלץ להתפטר - חזר לעבוד באותה מערכת שממנה הוקע, ואף הפך לעומד בראשה. לגבי גודל האחריות, גם אני עשוי לטעות, אבל הדבר המשמעותי יותר הוא שאני לא חותם אם אני לא בטוח ב־100%, מקסימום מבהיר שזה לא ודאי, ואז בית המשפט מכריע".

איך הנסיבות - רצח לעומת התאבדות, נפגע טרור לעומת מחבל – משפיעות על עבודתכם?
“אין כללים. יש מקרים שהם מזעזעים בגלל הסיפור האנושי שמאחוריהם. בטיפול הפיזי בגופה לא מתייחסים אחרת, אך מבחינת הזדהות וסימפטיה -לגמרי כן. לא קורה שמישהו מהצוות מסרב לעשות נתיחה למחבל וכו', אך אם יש מקרה שמזכיר למישהו מהצוות משהו אישי או מעורר כאב פרטי, או אם יש ילד לפני נתיחה, ויש לרופאה מהצוות ילדה בגיל דומה וכו', זה קורה שהם יעדיפו שלא להיות אלה שמבצעים את הנתיחה, וזה בסדר".

אתה מתחרט לפעמים שבחרת לעסוק בתחום מורבידי כל כך? הרי העבודה בוודאי מחלחלת לחייך האישיים.
“אין ספק שהעבודה פוגשת אותי כל הזמן, גם בסיום יום העבודה. בכל שעה אני מקבל טלפונים מאנשי משטרה, ממשפחות של נפטרים, זה לא נגמר. קשה לאנשים להפריד ולהבדיל בין המקצוע שלי לבין חיי הפרטיים. העבודה רודפת אותך, אפילו בחופשה בחו"ל, באמצע סרט. פעם אפילו הפסקתי הופעה שבה אני הופעתי והכרזתי על הפסקה בגלל הודעה דחופה שקיבלתי. אבל זו העבודה שלי, תמיד מתים אצלי. העבודה שלי היא שליחות, גם כי אני מרגיש שהצלחתי לתקן את המערכת. לפעמים עלו בי מחשבות וצער על הבחירה, בעיקר בעבר בתקופות של תסכולים והתנכלויות כלפיי, אבל הגלגל התהפך, הצדק נעשה, והשליחות היא לתת למשפחות ולמדינה את האמת".

על איזה סוג של התנכלויות אתה מדבר?
"בעבר, כשחשפתי שחיתויות, הרגשתי פחד וחשש לחיי, אבל היום אני במקום אחר. כבר לא חושש לחיי".

האם בשל עבודתך אתה חש כי אתה מתייחס לחיים אחרת? מעריך אותם יותר?
“אני יודע שהכל יכול להסתיים בכל יום. זה מכניס אותי לפרופורציות אחרות. רוב מי שמגיעים אלינו למכון הם אנשים צעירים יחסית, ואתה אומר לעצמך: זה יכול להיגמר פתאום כשייפול עליך פסנתר מקומה רביעית או ידרוס אותך אוטובוס. הם לא ידעו שזה הולך להיגמר. אני כן מתכנן לטווח ארוך, אך גם מנסה ממש ליהנות מכל רגע. יוצא הרבה למסעדות עם חברים, נוסע לחו"ל כמה פעמים בשנה, כי אני יודע שזה ייפסק ביום אחד, ואולי אפילו באופן פתאומי. כולנו חושבים: נתחיל לחיות אחרי שנסיים את המשכנתה, אחרי שנצא לפנסיה. החיים כבר פה ויכולים להיגמר בשנייה, אז תחיו".

העבודה שלך לא גורמת לך לחשוש מהמוות?

“אני ממש לא מפחד מהמוות. אני כמובן לא רוצה לסבול ולא רוצה לגווע לאיטי. המוות יגיע לכולנו, והוא חלק מהחיים, אני מקווה רק שאצלי הוא יהיה מהיר ויעיל. אם השונאים שלי לא יחליטו לסיים את חיי בצורה מתוכננת, אז אני מעדיף למות מזקנה. מיתת נשיקה זה הכי טוב".

לא רק קיטורים

גילוי נאות: את ד"ר קוגל אני מכירה זה שנים. הרבה לפני שידעתי על עיסוקו, הכרנו במסגרת עבודתי במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב, שם הוא השתתף מדי שבוע במקהלת הגייזמרים של הקהילה הגאה, שר בקול בס מרשים ואף סיפק עיבודים לשירים שביצעו. “מאז שהשתתפתי בגייזמרים במשך כמה שנים, הופעתי בכמה הרכבי ג'אז, ניגנתי בפסנתר, הייתי בתזמורת הג'אז של חולון והופענו עם אמנים כמו ריקי גל, מיקי קם, שלומית אהרון ועוד", הוא מספר.

“היום אני אפילו מנסה להרים מחדש תזמורת ג'אז בעיר אחרת. אני כבר הרבה פחות מעורב בחיי הקהילה הגאה מאשר בעבר. פעם הייתי יותר מעורב, כשהייתי חבר בגייזמרים וכו'. אין לי המון זמן פנוי. אני חושב שהקהילה השיגה הרבה מאוד בשנים האחרונות ושאפשר להשיג גם ללא מחאות, אך מובן שיש עוד דרך לעבור. כולנו אוהבים לקטר, אבל בסך הכל, גם המדינה וגם הקהילה הגאה במצב די טוב, אבל תמיד יש מקום לשיפור".
באשר לסטטוס האישי שלו, הוא מודה כי “לא חשבתי להביא ילד לעולם, אבל לגבי זוגיות, אני אשמח לאהבה חדשה, לבן זוג".

ואם כבר מדברים על קיטורים, מה דעתך על מערכת הבריאות שלנו?
“מערכת הבריאות בארץ בסך הכל טובה מאוד, חוץ מחוסר כרוני של שנים במשאבים. קשה למערכת להתמודד עם הדרישות מול ההקצאה שיש לה. כולם נלחמים על השמיכה הקטנה הזו. רפואה משפטית סובלת מחוסר, כמו גם כל שאר תחומי הרפואה".

השאלה המתבקשת היא האם אתה מאמין בחיים שלאחר המוות, בעולם הבא.
“למען האמת, ממש לא. הגופה נרקבת, וחיידקים מפרקים אותה והיא בעצם חוזרת לאדמה. אני לא מאמין שהנשמה שלנו חוזרת, אף על פי שבעולם הבא בטח ירדפו אותי על מה שאמרתי", הוא צוחק. “אם תהיה תחיית המתים, אני אהיה מחוסר עבודה".