הנה שני דברים שאפשר ללמוד באופן מיידי מהסרט של שלומי אלדר "ארץ זרה": אלדר לא חי בארץ. שמו של הערוץ עדיין "כאן בהרצה". מלבד זאת אלדר יצר סרט מינורי, שקט, על אנשים תלושים מארצם וממקומם. כל כך חרישי הסרט של אלדר, עד שכמעט שאין שומעים אותו. כבר עשו סרטים על אנשים תלושים. גם מישראל, גם מפלסטין שלהם. אם אלדר היה רוצה לגבור על מכשלת חוסר החידוש, אם היה רוצה לשמור על ערנות הצופה - היה צריך איכשהו לצעוק.

האלמנט הרכילותי עובד לא רע בהתחלה, במיוחד למישהו מהברנז'ה. הנה שלומי אלדר קיבל ג'וב בתפקיד עמית מחקר במרילנד, ארצות הברית. האמת, נראה אחלה. גם אני קצת רוצה להיות עמית מחקר, רק לא יודע מה לחקור ואיך מגיעים לזה. גם לא יודע בדיוק מה עושה עמית מחקר.

רק שלשלומי יש שם אחלה בית עם חלון פנורמי ענק ליער שדרכו רואים את השלג יורד וצובע את העצים בלבן, ואיילים מציצים בין העצים. ישר אני חושב, ואצלנו מה? בקושי שבוע של גשם שעושה טובה שהוא יורד בסביבות השלולית המתייבשת שקוראים לה כנרת. ושלומי אלדר עדיין לא מרוצה. הוא מתגעגע. הוא לא מצליח להיטמע, אין לו חברים, הערכים שונים משלו, לא הולך לו בקלות. תאמינו לי, יעבור לו.

אחיו לגלות של אלדר הוא שחקן התיאטרון הערבי־ישראלי רסאן עבאס - אם כי קרוב לוודאי שעבאס היה מוותר בלי למצמץ על החלק הישראלי בזהותו. עבאס, שכיכב בסדרת הטלוויזיה "המסעדה הגדולה" בשנות ה–80, גר שנים רבות בתל אביב, הרגיש בה תמיד נוכרי, עד שלקח רגליים ואת משפחתו ועבר לאום אל–פחם וקבע שם את ביתו. עכשיו הוא לא מרגיש תל אביבי ולא אום אל–פחמי. אלא שבאום אל–פחם הוא לפחות מנותק מחגיגת הישראליות שלגביו היא מסיכה.





ישראלי זה דבר שצריך לזרום לך בדם, הוא אומר למצלמה של אלדר. שירת ההמנון צריכה להעמיד לך את השערות ביד. אתם, הוא אומר לישראלים בהצגה "לא אשנא", שבה הוא מגלם את דמותו של הרופא, ד"ר עז א־דין אבו אל–עייש, הרופא הפלסטיני ששכל שלוש מבנותיו בפגיעת פגז בביתו בג'בליה במהלך מבצע עופרת יצוקה, מאסתם בסכסוך. מאסתם בכתבות עליו, אינכם רוצים לדעת מה מתרחש בצדה השני של החומה. אתם חושבים שאם לא תתעניינו בו, הסכסוך ייעלם מעצמו.

עבאס כמובן צודק. נמאס לנו מהסכסוך. באורח לא מפתיע, גם ההצגה "לא אשנא" נכשלת ויורדת מהבמה אחרי פחות משבועיים. אפשר כמובן להתפלמס עם עבאס באשר לחלקם של הפלסטינים בבניית האדישות הזו, אבל אלדר לא בא לכאן לעשות פוליטיקה. הוא עשה סרט על גלות, על אנשים תלושים במקומם וממקומם. האמת צריכה להיאמר: אם נגיע עם מד דציבלים למדוד את עוצמת הכאב שנשמעת ומורגשת מתוך הסרט, יהיה קשה לומר שהמחט תקפוץ ותרטוט.

ממקום מגוריו באמריקה אלדר לא מגלה את אמריקה. בגילו כבר קשה להתערות בארץ חדשה. כאן, בישראל, גם עבאס לא מגלה את אמריקה. הוא נולד וחי במציאות מטורללת, שמה לעשות, כבר מאה שנה גוזרת על האזרח הערבי חיים של דפוק. ושני אלה עוד חיים בריזורט משובח לצד העונש שנגזר על ד"ר אל–עייש, האב השכול, שכל שנתיים בערך מקבל פגזים בשכונה. אבל מה חדש פה?

האמת היא שאין חדש. אלדר מספר סיפור ישן. בלי דגש, בלי צעקה. בטח לא בלתי נכון, אבל כזה שלא יעיר מרבצו ולו ישראלי שאנן בודד או פלסטיני שכבר הסתגל לחיים בין מחסומים. שווה 75 דקות מיום רביעי באמצע השבוע? אולי בשבוע שאין בו צ'מפיונס ליג.

"ארץ זרה", 21.3, 21:00, כאן

"ארץ זרה". IMDB"ארץ זרה". IMDB

***




"פוטין: האיום הגדול על אמריקה"

כל מילה רעה שתיכתב להלן על פוטין נובעת מתוך הצפייה בסרט "פוטין: האיום הגדול על אמריקה". לא המצאתי דבר משל עצמי, ואת זה אני אומר מפחד טהור. מחוסר רצון לעצבן. הרי הבן–אדם לא צריך הרבה כדי להרים טלפון לשגרירות ולהגיד לנספח התרבות: תשפכו על ההוא מ"מעריב" קצת רדיואקטיבי.

"פוטין: האיום הגדול על אמריקה" הוא סרט בלתי מחמיא מאוד לנשיא רוסיה. הפרופיל הנבנה על המסך חד–צדדי, בסגנון חברים רעים מספרים על ולדימיר. הנה, למשל, מחמאה צולעת שפוטין זוכה בה בסרט: הוא לא א–גרויסע רב–מרגלים שאוהבים לעשות ממנו בתקשורת. בעבודה בקג"ב, שם שימש בתפקידי מנהלה, היה איש מקצוע בינוני מאוד. לצמרת הפוליטית התגלגל לא משום שצד את עינו של מישהו במלאכה המשובחת שעשה, כקולונל בן 37, אלא דווקא בגלל נאמנותו הכלבית לממונה עליו - לכל ממונה עליו. ראש עיריית סנט פטרסבורג החדש חיפש קשרים טובים בשירותי הביטחון והמליצו לו על הצעיר המצטיין בנאמנות לבוס. כך מונה פוטין הצעיר לסגן ראש העיר - והקריירה הפוליטית שלו יצאה לדרך.

פוטין הוא פטריוט במובן הרע של המילה. הגאווה הרוסית שלו מעכבת את פנייתו לסיוע מהמערב גם במחיר חייהם של מלחי הצוללת קורסק. ככלל, חיי אדם לא משחקים תפקיד בדרכו חסרת הרחמים להתרחב ולהגדיל השפעה בעולם. לנו די להביט בסוריה. לאמריקה יש לו יחס מיוחד. הוא מתעב אותה בצורה כמעט חולנית.

"פוטין: האיום הגדול על אמריקה". ערוץ ההיסטוריה "פוטין: האיום הגדול על אמריקה". ערוץ ההיסטוריה

הסרט אינו מתעכב - וחבל - על המניעים להתנהגותו ועל המאורעות שבנו את אישיותו של המנהיג הרוסי. יוצרי הסרט, שאי אפשר לטעות בחוסר האהדה שהם חשים כלפיו, מתבססים על איסוף והצגת חומרים מוכרים. החוסר במידע מהמעגל הפנימי ממש, מפי אלה שישבו שם ליד השולחן והורידו וודקה ואכלו איתו לחם רוסי שחור, וראו בעיניים ממש איך הוא חושב ומחליט, פוגם באיכות הסרט.

"פוטין: האיום הגדול על אמריקה", 15.3, 21:45, ערוץ ההיסטוריה