בשנת 1980, כשד"ר רות וסטהיימר, אז אנונימית, הרצתה על מיניות והריון בחוג לתקשורת בניו יורק, היא לא העלתה בדעתה שאחת הנוכחות באולם, בטי אלאם, ממנהלות תחנת הרדיו הניו־יורקית הפופולרית WYNY-FM, תתלהב ממנה עד כדי כך שתציע לה על המקום תוכנית לייט־נייט משלה תמורת סכום זעום של 25 דולר לשבוע.התוכנית Sexually Speaking, שעלתה לאוויר העולם בספטמבר 1980, שודרה במשך רבע שעה מדי יום ראשון, קצת אחרי חצות, והפכה ללהיט מיידי. לראשונה בכלי התקשורת הייתה סבתא יהודייה נמוכה (1.40 מטרים) עם פנים חביבות וחיוך תמידי, שהעזה לדבר באופן פתוח, חופשי ולעתים פרובוקטיבי על נושא שעניין את כולם, אך גם הביך לא מעטים - סקס, ולפתור לאלפי מאזינים בעיות בחדר המיטות.

"זה היה שוס מהרגע הראשון", מספרת כעת וסטהיימר בראיון לרגל יום הולדתה ה־90, שחל בדיוק היום. "אני לא חושבת שאם הייתי צעירה כשהתחלתי את תוכנית הרדיו, זה היה הופך לכזה להיט היסטרי. תכננתי לחזור להתגורר בישראל, אבל כשנכנסה מסכת העבודה ברדיו, הייתי חייבת לנצל את המומנטום. אגב, בתוך זמן קצר, רבע השעה הפכה לתוכנית בת שעה".

בשנת 1982, כשהתוכנית הפכה ללהיט עולמי וסחפה מיליוני מאזינים אדוקים ברחבי העולם, היא תורגמה גם לתוכנית טלוויזיה פופולרית, The Dr. Ruth Show, ובעקבות כך הפכה וסטהיימר לסקסולוגית המפורסמת ביותר בעולם. הדרך לקראת הראיון עם וסטהיימר עברה דרך טוויטר, שם היא מתחזקת חשבון פעיל בן יותר מ־91 אלף עוקבים, שמגיבים ומציפים את הגורו בשאלות וזוכים לתשובה זריזה לכל שאלה ושאלה. ניסיתי מזלי, ציינתי באחד הפוסטים כי אני מנסה ליצור עמה קשר לצורך ראיון והשארתי מייל. לא עברו חמש דקות וקיבלתי מייל תשובה ממנהלה, פייר, שביקש את מספר הטלפון שלי. חצי דקה לאחר שמסרתי את מספרי, הטלפון צלצל ועל צג הטלפון נרשם: "ד"ר רות וסטהיימר".

"רות?" פתחתי את השיחה בעודי נפעם מהזריזות שבה הד"ר חזרה אלי, והיא בצחוק מתגלגל השיבה במבטא האמריקאי האופייני לה: "נכון. זו אני. אתה לא תאמין, אני בדיוק בביקור בישראל. הגעתי לבדוק את מכירות הספרים שלי בארץ, והרגע סיימתי ביקור ביד ושם. אני כבר בת 90, אבל בכל שנה אני חייבת לבקר בארץ. זה הבית האמיתי שלי. אתה רוצה ראיון? יש לי כל כך הרבה מה להספיק לעשות בארץ ואני מתכוננת גם לחגיגות יום ההולדת שלי. אולי תצלצל אליי לניו יורק בעוד שבוע ותשאל אותי מה שאתה רוצה?"

כעבור שבוע אכן צלצלתי במועד שקבענו ומצאתי עצמי מוקסם בשנית מהאנרגיות, האופטימיות והאדיבות שבקעו מהקו השני, דבר שאינו מובן מאליו למי שחייה ניצלו פעמיים ממוות ממשי. "אתה יודע שזה שאנחנו מדברים עכשיו זה מזל משמיים?" היא אומרת. "בכל ביקור ביד ושם אני נזכרת במשפחה שלי שנספתה כולה בשואה, וגם אני הייתי אמורה למות. לעולם לא אשכח את הילדות שלי. הייתי בת 10 כשהנאצים באו לדירתנו בפרנקפורט ולקחו את אבא שלי למחנה עבודה. כשאבי היה במחנה, הוא שלח גלויה למשפחה שלי, שבה כתב שאני צריכה לנסוע עם קבוצת ילדים לשווייץ כדי שהוא יוכל לחזור לפרנקפורט. הוא רשם זאת כדי להציל אותי. לא הייתה לי ברירה, אז נסעתי לשווייץ ולא ראיתי יותר את אבא, אמא, סבא או סבתא שלי. אם אבא שלי לא היה שולח את הגלויה, לא הייתי בחיים היום".

בשלב זה של השיחה, בדרכה הייחודית, וסטהיימר מוצאת נקודת אור בסיפור הטרגי והבלתי נתפס של אובדן משפחתה בשואה. "כיוון שזכיתי לחוות ילדות עם סבא, סבתא והורים, ובמשך 10 שנים גדלתי כבת יחידה עם 12 בובות, זה תרם לעיצוב האישיות שלי ולהתפתחות הפנימית שלי בצורה הטובה ביותר", היא אומרת. "ילדים שלא זכו לחוות את הילדות עם משפחתם - זה גרם להם נזקים בעתיד ולעתים אף מוות".

רק לא בדידות
וסטהיימר, או בשם הולדתה קרולה רות זיגל, נולדה ב־4 ביוני 1928 בוויזנפלד שבגרמניה וגדלה בפרנקפורט. בשנת 1939 כאמור הוברחה על ידי משפחתה לשוייץ, אך הוסיפה לקבל מכתבים מהוריה עד 1941. בתום מלחמת העולם השנייה התברר לה כי משפחתה כולה נספתה בשואה. "אני חושבת שהעובדה שמתוך מיליון וחצי ילדים שנספו אני בין הניצולות, הפכה אותי לאופטימית טוטאלית ובת מזל על הזכות הבסיסית של להישאר בחיים", היא אומרת. "במשך השנים שמרתי על קשר עם כל קבוצת הילדים שברחה יחד איתי לשווייץ, ואנו מקיימים פגישות מחזור מעת לעת".

בשנת 1945, עם סיומה של המלחמה, עלתה לישראל היישר לקבוצת "עיינות" בקיבוץ רמת דוד. כחלק מהווייב הציוני ששרר אז, שינתה את שמה הפרטי מקרולה לרות ועבדה בעבודות הקיבוץ. "עברתי לא מעט מקומות עד שהתבייתתי בציון", היא נזכרת. "אחרי קיבוץ רמת דוד, עברתי לגור במשך שנה בקיבוץ נהלל ואז עברתי להתגורר שנה בקיבוץ יגור. בשנת 1948 עברתי לירושלים כדי ללמוד בסמינר 'אשכולית' את מקצוע הגננת".



ד"ר רות וסטהיימר. צילום פרטיד"ר רות וסטהיימר. צילום פרטי


במקביל ללימודיה, הצטרפה וסטהיימר לארגון ההגנה כדי להגן על המדינה שזה עתה קמה. גם שם נס גדול הציל את חייה. "בזמן מלחמת השחרור, גרתי בבית החלוצות עם כל הסטודנטיות, ובדיוק ביום הולדתי, 4 ביוני 1948, חזרתי משמירה ברחוב רד"ק 32 בירושלים", היא משחזרת. "פתאום נשמעה אזעקה. ידעתי שהייתי צריכה ללכת למקלט, אבל בדיוק קיבלתי ספר חדש ליום ההולדת. הלכתי לקחת את הספר שחיכה לי בבית החלוצות, וזו הייתה שגיאה גדולה. ברגע שבו אחזתי בספר, נכנס פגז לחדר שהגיע מכיוון רחוב הרברט סמואל והרג מיידית את שתי הבחורות שהיו לידי. נפצעתי קשה בשתי הרגליים, אבל היה לי מזל משמיים. בית החולים הדסה היה אז ליד בית החלוצות, והובהלתי ישירות לשם לניתוח. עד היום אני זוכרת את שם המנתח, בחור יהודי־גרמני חביב בשם כץ, שתיקן את רגליי נהדר, ולמדתי לאט־לאט ללכת שוב. קיבלתי פעמיים את חיי במתנה".

בשנת 1950, לאחר תקופת השיקום הארוכה, עברה לצרפת לצורך לימודי פסיכולוגיה בסורבון. בשנת 1956 היגרה לארצות הברית. בשנות ה־50, כשהיא גרושה בפעם השנייה ואם חד־הורית, פנתה ללימודי תואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה ועשתה בהמשך דוקטורט בחינוך.

בשנת 1961 נישאה לבעלה השלישי, מנפרד וסטהיימר, שעמו חיה עד פטירתו ב־1997. יחד גידלו את בנם המשותף ג'ואל ואת בתה מנישואים קודמים, מרים. לאחר שהקימה משפחה, פנתה בראשית הסבנטיז להגשים את ייעודה המקצועי: פוסט־דוקטורט על מיניות האדם בניו יורק. "הגעתי לתחום הזה בכלל כי חיפשתי עבודה", מגלה וסטהיימר. "מצאתי עבודה באגודה למחקר ולתכנון המשפחה. במסגרת העבודה הגעתי לישראל והעברתי קורסים בנושא. עם התעמקותי בעבודה, נחשפתי לעניין היחסים והמיניות שהפך למסקרן יותר ויותר עבורי, אז החלטתי להתמקצע בו. בהמשך עבדתי בסמינר לרפואה בניו יורק ולמדתי שם גם איך ללמד אחרים את הנושא".



בשנות ה־80, כשהיא מנצלת היטב את החשיפה הרבה שלה זכתה עם עליית תוכניות הרדיו והטלוויזיה שלה, הפכה וסטהיימר כאמור לפנים המזוהות ביותר עם תחום הסקסולוגיה ולמייעצת מספר אחת בנושא. "אני לא הראשונה ולא האחרונה", היא טוענת. "יש הרבה מטפלים מיניים טובים בדיוק כמוני, אבל כיוון שכשהתפרסמתי כבר הייתי מבוגרת ודגלתי בלהעביר את הנושאים שאנשים התביישו לדבר עליהם בצורה הומוריסטית ועם המבטא היקי שלי, אני משערת שזה תפס. לא תכננתי להפוך לגורו או משהו כזה; זה פשוט קרה. אולי כי הייתי בזמן הנכון במקום הנכון".

לאורך השנים כתבה וסטהיימר 45 ספרים שעסקו במיניות האדם, ובמקביל שימשה כמרצה וכחוקרת באוניברסיטת ניו יורק, באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטת פרינסטון, וכן העבירה קורסים וסדנאות ברחבי העולם. ב־2016 יצא לאור בעברית ובאנגלית ספרה האוטוביוגרפי, "על אהבה ושמחת חיים". במקביל, בחודשים האחרונים מצלמת וסטהיימר סרט חדש המלווה את חייה המוקדמים בגרמניה, בשווייץ ובישראל וכן מגלה כי בקרוב תעלה לאוויר בארצות הברית תוכנית טלוויזיה חדשה בהגשתה. "הצמידו לי חמד של בחור בן 30, כי החליטו שגם הצעירים צריכים להכיר אותי", היא אומרת. "אני מלמדת אותם כל מה שהם צריכים לדעת על סקס ומערכות יחסים, וזו חוויה מהנה".

אגב בני 30, את פעילה בטוויטר ובפייסבוק אפילו יותר ממני. איך זה?
"האמת היא שאני צמודה לפייר, המנהל שלי, והוא זה שמתפעל עבורי את טוויטר ופייסבוק, ואני יודעת על כל תגובה ושאלה שאנשים כותבים לי ומכתיבה לו מה לענות. חשוב מאוד להתאים את עצמך לזמנים המשתנים".

עד כמה את חושבת שהיכרויות בפייסבוק או באפליקציות מועילות ליחסים בין בני זוג?
"זה מועיל מאוד. תראה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם זו הבדידות. אין דבר יותר גרוע מזה. לכן אם אנשים מכירים בפייסבוק ומתפתחת מכך מערכת יחסים, הרי זה מבורך. אבל חשוב מאוד לא לקיים את המפגש הראשון במציאות במקום חשוך או במקום פרטי כמו דירה, אלא דווקא עם הרבה אנשים, וללמוד ולהכיר זה את זו דרך הסביבה. הייתי ממליצה על מפגש ראשון בבית קפה או בלובי של מלון".


טעם החיים

בשלב זה של השיחה, וסטהיימר לוקחת את שרביט המראיין ומתחילה להמטיר עלי שלל שאלות אישיות. כשאני מצליח להתחמק בעדינות, היא אומרת: "הדבר הכי חשוב בכל מערכת יחסים הוא האהבה וההערכה ההדדית. ברגע שזה חסר, אז אין תשוקה והכל אבוד. הרבה אנשים מנסים ליצור תשוקה יש מאין, וזה מועד לכישלון. הם צריכים תמיד לחזור לניצוץ הראשון ולשמור עליו בוער".

מהי השאלה הנפוצה ביותר שנשאלת לאורך השנים בנושא מיניות?
"בהתחלה הרבה מואד נשים שלא הגיעו לסיפוק שאלו אותי כיצד אפשר להגיע לאורגזמה, וכן הרבה מאוד גברים שסבלו משפיכה מוקדמת שאלו אותי כיצד הם יכולים לטפל בזה. היום פחות שואלים את זה כי יש הרבה ספרים ואינטרנט והמידע נגיש. אבל עדיין יש הרבה שאלות שזקוקות למחקר".

מהי העצה הכי חשובה שנתת בנושא מין?
"העצה הכי חשובה היא שהיחסים בין בני הזוג צריך להיות טובים, כי אחר כך אי אפשר לתקן חיי מין. אם היחסים בין בני הזוג אינם טובים, אין שום פתרון. אני מייעצת לזוג כזה ללכת לעורך דין ולא לבזבז את הזמן שלהם ושלי".

מהו הדבר העיקרי שהשתנה בין דורות היועצים המיניים?
"אין הרבה שינוי בין דורות המטפלים. הדבר העיקרי שהשתנה הוא דווקא אצל המטופלים הפוטנציאליים, וזה הידע. היום יש ידע יותר גדול כי הכל זמין, אבל עדיין יש ביקוש ליועצי מין כי לא הכל האינטרנט יכול ללמד אותך".

והשינוי בתפיסת המיניות אצל בני נוער? איך מערכת החינוך וההורים צריכים להתנהל היום בנושא?
"מוכרחים להתחיל חינוך מיני מיד כשהילדים מתחילים לשאול שאלות. אפילו ילדים קטנטנים. חשוב להדגיש שזה נושא שדורש ידע, וההורים צריכים ללמוד היטב את הנושא בספרות המקצועית כדי לתת תשובה נכונה לילדים. אסור לתת תשובה בלי לחשוב על ההשלכות שלה. אם ילד שואל אותך שאלה ואתה לא יודע, תגיד לו: 'אני הולך לספרייה, אבדוק בספרים ואחזיר לך תשובה'. צריך לעשות זאת באחריות ובמיומנות".




איך קמפיין MeToo# השפיע על היחסים בין המינים?
"אני מעדיפה לא לדבר על קמפיין Metoo#, אבל רק אומר לך שמה שהשתנה בין המינים זה הבטיחות (אמצעי מניעה) וגם העובדה שאנשים הבינו שאפשר יותר לדבר ולכבד זה את זה. ישנן דרכים מגוונות להגיע לסיפוק מיני היום, הרבה יותר מפעם".

עד כמה את מאמינה במוסד הנישואים, לנוכח הנתונים שלפיהם כל זוג שני או שלישי היום מתגרש?
"זו בעיה גדולה. זה לא פשוט לחיות ביחד, זו האמת. אפילו אני התחתנתי שלוש פעמים, ורק בפעם השלישית למדתי איך לנהל חיי נישואים בריאים. בשביל לתחזק מוסד נישואים איתן צריכים להיות יותר בוגרים. אף פעם לא אמרתי לזוג להישאר ביחד בשביל ילדים אם הם שונאים אחד את השני. אבל מוכרחים להגיד לילדים: 'אנחנו נפרדים, לא בגללכם. אתם לא אשמים. אנחנו נפרדים כי אנחנו לא מבינים אחד את השני יותר, אבל אנחנו נמשיך להיות ההורים שלכם'".

יש סוד מיוחד לשמירה על חיי מין פעילים גם בגיל זקנה?
"חייבים לקחת זמן. בני הזוג חייבים לקחת זמן בשביל עצמם כדי לדבר ולהקדיש יחס זה לזה. בני הזוג צריכים לצאת פעם בשבוע לארוחה ולא לדבר על הילדים, כי אחרת התוכן יאבד, ואז גם המשיכה המינית. אפילו בגיל הבלות, הבעל חייב לקיים יחסי מין עם האישה ולספק אותה עד כדי אורגזמה. גם כשאישה כבר לא יכולה ללדת יותר ילדים ולהיכנס להריון, היא יכולה ומוכרחה להגיע לסיפוק מיני".

יש שוני בין יהודים לדתות אחרות ביחס לסקס?
"בניגוד לדתות אחרות, אצל היהודים סקס אף פעם לא היה פשע. זה היתרון שלנו על כולם".

אגב יהדות, כיהודייה ניצולת שואה, חווית פעם אנטישמיות במקצוע?
"לא, מעולם לא חוויתי אנטישמיות באופן אישי. אגב, מדי שנה אני אפילו מגיעה לכנס מיניות בגרמניה, וגם שם מקבלים אותי בכבוד ובהערכה".

מה החלום שלך עכשיו, בגיל 90?
"להמשיך ללמד עד גיל 120, ובעיקר להכיר בן זוג שירצה לרקוד איתי. פעם הייתי עושה סקי, וכך הכרתי את בעלי השלישי, אבל היום אני קצת פחות עושה סקי ומחפשת מישהו שירקוד לפי הקצב שלי".

את מאוד נמרצת ואנרגטית. מה הסוד שלך?
"אני הולכת המון, לא עושה ספורט אבל תמיד הולכת ברגל, ואני חושבת תמיד על הדבר הבא: על הפרויקט הבא, על הספר הבא, על ההרצאה הבאה. זה שומר אותי צעירה".

איך נראה לוח הזמנים שלך כיום?
"היום אני כבר כמעט לא מטפלת. אני משאירה את זה לדור הצעיר. בדרך כלל בבקרים אני מרצה ומעבירה קורסים בנושאי יחסים ומיניות, ובערב אני מקפידה מדי יום לצאת לבלות: לרקוד, לאכול במסעדה, לשמוע מוזיקה טובה. זה טעם החיים עבורי".

חשבת בערוב ימייך לחזור להשתקע בישראל באופן קבוע?
"לא, כי הילדים שלי גרים בארצות הברית וכל העסקים שלי פה. אבל, כידוע לך, אני מבקרת בכל שנה בישראל, וישראל תמיד תהיה הבית היקר ללבי ביותר.
"בביקור הבא שלי בארץ אני רוצה לפגוש אותך", אומרת לי וסטהיימר בסיום השיחה. "יש בי סקרנות להכיר כל אדם שאני מדברת איתו ופותחת בפניו את הלב. זה חלק מהחינוך היהודי שקיבלתי מהוריי. תבטיח לי שביום הולדתי ה־100, כשאוציא ספר חדש, נקיים שוב ראיון. מבטיח?"