"כנראה הגעתי לגיל שאפשר להפסיק", אומר השחקן והקומיקאי ליאור כלפון, מי שמוכר בעיקר כאיצקו הקמצן בסדרה "רמזור", והחליט בשנים האחרונות לעשות שינוי חד בחייו ובקריירה ולהפוך לצייר. ביום שישי הקרוב יפתח כלפון את התערוכה החדשה שלו, Self Portrait, במתחם ארנה הרצליה.

אבל לא יעזור לך, לנצח יקראו לך איצקו ברחוב.
"זה בסדר מבחינתי, כי זו דמות מדהימה", הוא אומר בהשלמה. "אנשים מזהים קצת פחות כי ירדתי 20 קילו, יש הרבה 'איך הוא דומה ל...'. אני חווה בעיקר אהבה, אנשים מחבקים אותי פיזית, נותנים כיפים ושואלים 'למה אתם לא ממשיכים', כולם מכירים אותך ואוהבים אותך. כשזה טוב, זה טוב. כיף לי".

אם זה כל כך טוב, אז למה החלטת לשים בצד את קריירת המשחק?
"בצילומים של 'רמזור' היה לי קשה לזכור טקסטים של 15 עמודים, היה לי עומס אינפורמציה. זה הלחיץ אותי והחלטתי לקחת הפסקה. לשחקן צריכות להיות יכולות לימוד טקסטים פנומנליות ולא כל אחד יכול לעשות את זה. לי כנראה זה פחות התאים באותה תקופה. נכנסתי לסטרס בזמן שלא רציתי סטרס בחיים שלי".

איך קורה שאדם בגיל 40 מאבד את הזיכרון? בדקת את הנושא אצל נוירולוג?
"לא בדקתי את הנושא. אלצהיימר מוקדם? אני לא חושש, יש המון חששות מסביב וחבל להיכנס לזה. ההתמודדות שבה בחרתי היא אמנות פלסטית, שהיא ריפוי לכל דבר. היום אני מחפש את המקומות שכיף לי להיות בהם".

ובכל זאת, במה אתה תולה את איבוד הזיכרון הפתאומי?
"אין לי אירוע בחיים שגרם לזה, אני חושב שאיזו יד דחפה אותי לאמנות, זה הזיז אותי למקום שלי, בגיל מאוחר לחזור חזרה לאהבה שלי מהילדות. הייתי 30 שנה על הבמות, ועכשיו היד הזו מכוונת אותי למקום שאני צריך להיות בו בחלק השני של החיים שלי".

ולא מדגדג לך לחזור?
"הכל פתוח. אנשים אוהבים לקטלג - 'הוא קומיקאי', 'הוא שחקן'. דוד ד'אור צייר מדהים, ציון ברוך צייר מדהים. העולם מתקדם להרבה כיוונים ואמנים לפעמים מקבלים המון מתנות: צייר, כותב, שחקן, לפעמים זה בא ביחד. אני אומר שלפעמים צריך לפתוח את הראש לעוד דברים".

יש סיכוי לאיחוד של "רמזור"?
"אין לי מושג, מאוד יכול להיות. זו שאלה לאדיר (מילר, יוצר הסדרה - ק"ב). הסיכויים נמוכים, אבל כולם התאחדו מתישהו, אז יכול להיות שבאיזשהו שלב יהיה איחוד".

ליאור כלפון כאיצקו ב"רמזור". יח"צ קשתליאור כלפון כאיצקו ב"רמזור". יח"צ קשת

"רמזור" קיימת ביצירות שלך?
"לא. ל'רמזור' יש פינה חשובה בלב שלי, זו הייתה מעין חופשה בתשלום. כשחקן קיבלתי ממש מפעל הפיס: תסריט גאוני, ליהוק מבריק, כל מה שקרה מהתחלה ועד הסוף, ואחרי זה קשה להתעלות על זה. קיבלתי הרבה הצעות אבל כלום לא ריגש אותי, ופתאום גיליתי צבעים אחרים. צריך המון אומץ לעשות משהו אחר לגמרי, להגיד 'לא' להמון הצעות, לעשות הרצאה על חייך. אמנות פלסטית זה דבר מאוד בודד. אתה לא מכיר אף אחד בענף, ועכשיו יש אנשים שאני מכיר שמכוונים ואותי ועוזרים לי. זה כמו ללכת לארץ אחרת, לטייל: אתה חוזר עם המון חוויות ומתפתח כאדם".

שיעור טוב

בין הימים שבהם עזב את "רמזור" ועד שהפך לאמן פלסטי שמציג תערוכות ומוכר את עבודותיו בניו יורק, עבר כלפון הרפתקה בתחום ההייטק שהשאירה בו כמה צלקות. בסוף שנת 2016 פורסם כי השחקן עשה הסבה מקצועית ופתח סטארט־אפ משלו. זמן קצר מאוחר יותר נודע כי המשקיעים משכו את כספם מהסטארט־אפ וכלפון החליט לעזוב את התחום. הכתבות באותם ימים ציטטו את דבריו "היו לי מיליון דולר, ופתאום לא היה לי שום דבר", והציגו אותו כפושט רגל, מה שלדבריו היה רחוק מהמציאות.

"הכותרות הוצאו מהקשרן", הוא אומר. "הייתי מנטור קריאייטיב בגוגל ובסטארט־אפים אחרים עד שהקמתי סטארט־אפ משלי. אחרי זה הרגשתי שזה גדול מדי לשלב שבו אתה רוצה להיות עם המשפחה. אני מאוד אוהב את הקריאייטיביות בעולם הסטארט־אפים, אבל מצד שני זה מתאים לגיל 27 או לגיל 55, אבל כשאתה עם ארבעה ילדים, אז פחות. הרגשתי שאני מעדיף להיות עם הילדים. שנתיים לא ראיתי אותם, הייתי עסוק בפרזנטציות ובעובדים שלי. הכותרות דיברו על סוג של פשיטת רגל. לא הפסדתי מיליונים, הכל בסדר. גייסתי מיליון דולר והחזרתי מיליון דולר, וזה הפך ל'הפסיד מיליון דולר'. אנשים שואלים מה היה וצריך להסביר להם, אבל אנשים שוכחים עם הזמן. וזו אחת הסיבות לכך שאני בדרך כלל ממעט להתראיין".


ליאור כלפון. צלם : ניר קידרליאור כלפון. צלם : ניר קידר


סיפרת שהיו לך התקפי חרדה בעקבות סגירת הסטארט־אפ - מה עבר עליך באותם ימים?
"זה מקום של המון סטרס. אתה רץ בין משקיעים, בתור מנכ"ל אתה חולם חלומות גדולים, אתה מחזיק עובדים, ואני חשבתי שיש אנשים יותר טובים שיכולים להיות מנכ"ל. היה לי סטרס, היו לי התקפי חרדה, אבל אני לא רוצה שהכותרת בעיתון תהיה 'היו לי התקפי חרדה', ממש לא. זה היה מקום שהעדפתי לא להיות בו".

איך המשפחה התמודדה?
"אשתי, רויטל, תמכה בי בצורה מדהימה. היא ראתה שאני בצומת בחיים ואמרה לי 'תראה ממה נהנית בחיים עד היום, מה אתה רוצה לעשות'. הילדים תמכו, ראו שעובר משהו על אבא, והוא מנסה להתמודד עם זה. נתתי להם שיעור טוב: לא התמוטטתי, הראיתי להם שאני עומד גם בקשיים".

הילד הפנימי

"עד גיל 12 הייתי אמור להיות צייר והחלפתי את המכחול במיקרופון, ועכשיו חזרתי לזה", מכריז כלפון רגע לפני פתיחת התערוכה השנייה שלו, שגם תוצג בניו יורק בתחילת 2019. בעבר הוא כבר הציג תערוכה גדולה ומצליחה במגדלי מידטאון בתל אביב, על פני 1,500 מטרים, וכן הציג את עבודותיו במסגרת פסטיבל האור בבאר שבע.

"התערוכה נקראת Self Portrait - 'פורטרט עצמי'. זה שם שבדרך כלל נותנים ליצירה אחת, אבל כאן כל היצירה מורכבת מחלקים ממני", מספר כלפון. "התערוכה מוצגת בתאורה אולטרה־סגולה, וחלק מההכנסות ממנה הולכות לעמותת Make A Wish, שעוזרת להגשים חלומות לילדים חולים. היא מסכמת שש שנים שבהן עסקתי בציור ואפילו אמא שלי לא ידעה ולא האנשים הקרובים אלי. זה היה משהו שנועד רק בשבילי.


הקנבס היה המקום שלי לפרוק. אני עובד עם צבעים זרחניים, והתפתחה לי שיטה ייחודית שעבדתי איתה. יש בתערוכה 59 יצירות, רובן ציורים וחלקן פסלים קטנים. אחד הציורים הגדולים נקרא Life Landscape - 'נוף לחיים', אני פורס על 24 קנבסים את החיים שלי מהלידה ועד גיל 100, פסיפס ענק שאני יוצר. יש שם חתיכת בית ספר. הייתי ילד שהיה לו קשה בלימודים והיו לו הפרעות לימוד שהיום מדברים עליהן ואז לא היו מודעים אליהן. רציתי ליצור, אז יש ילד עם תיק ואיקס עליו. היה לי קשה בלימודים, ובכיתה ה' נתנו לי לצייר על הקירות החיצוניים של בית הספר הדתי שבו למדתי. דרך האמנות אני מתחבר לילד הפנימי שלי".

ליאור כלפון. צלם: ניר קידרליאור כלפון. צלם: ניר קידר


אילו חוויות נוספות מתועדות בציורים?
"יש הרבה. למשל, בגיל צעיר הייתי מתנדב במגן דוד אדום, שם אתה חווה את הכאב של האנשים וסופג את זה. אתה רואה כמה כאב יש בעולם. אתה נחשף לזה בגיל צעיר מאוד. כך, בגיל 16 עשיתי החייאה לאדם שמת לי בידיים, והבן שלו, בן ה־13, היה לידי. הוא לא היה רחוק מהגיל שלי, וזו חוויה כואבת. אספתי כאבים של אנשים לידי. הייתי גם בצוות בידור ב'בית קיי', שזה כפר נופש לנכי צה"ל קשים. זה היה מרגש לראות אנשים שהחלום שלהם הוא למחוא כפיים, או להזיז איזה איבר בגוף. אני זוכר שרקדתי עם מישהו שהיה כולו שרוף, עם כוויות מאוד קשות ובכיסא גלגלים, והוא היה מאושר. זה נתן לי פרופורציות לחיים ואלה דברים שנמצאים בעבודות שלי”.

איך זה קשור למה שעשית עד כה?
"כיוצר, כבמאי, במופעים שעשיתי ב'ווקה פיפל' ובתיאטרון השחור, ציירתי על הבמה, ואני לוקח את כל מה שעברתי בדרך ואני מצייר אותו. יש אספנית ניו־יורקית בשם שרון שקונה יצירות שלי, והיא נכנסה לתערוכה שלי ובכתה, ואמרה לי שהיא מעולם לא בכתה מציורים. זה נגע בחיים הפרטיים שלה, נגעתי באנשים. זה בדרך כלל קורה על הבמה או במוזיקה, וכאן זה קרה באמנות. נגעתי ברגש שלה, ואני מאושר שאני יכול להוציא רגשות כאלו לאנשים. היא אוספת גם יצירות של יעקב אגם, אמן שאני מעריץ ופגשתי אותו, והיא הפכה לחברה ממש. הפגישה עם יעקב אגם שהייתה מאוד מרגשת מבחינתי לראות את השאיפה האומנותית שלי כמו אומן שיצר כל חייו בכל העולם והמוזיאון שלו בראשל"צ הוא יצירת אומנות מהממת. לי זה היה חיבור עם אושיית אומנות היסטורית כמו לפגוש את פיקאסו בערך. כיף לדעת שיש מי שאוסף את היצירות שלך ומשקיע. 20 אלף איש ביקרו בתערוכה שלי בפסטיבל האור. פתאום ראינו שמישהו לקח חתיכה מאחד הציורים שלי. בהתחלה כעסתי מאוד, אבל אחר כך סלחתי, ואפילו שמחתי שלמישהו היה חשוב לקחת חלק מהחיים שלי. אם יש מישהו שראה חתיכה חסרה - תדעו שזה שלי".


ליאור כלפון בפגישה עם יעקב אגם. רמי בז'ה ליאור כלפון בפגישה עם יעקב אגם. רמי בז'ה


היום זהו העיסוק העיקרי שלך?
"השנה האחרונה הייתה מחולקת לשניים; הרצאה שבניתי בשם 'למצוא את ביצת הזהב שלך', שמספרת על ההצלחות והכישלונות שלי במהלך הקריירה ונותנת השראה לאנשים, והחלק השני - האמנות הפלסטית - שהיא העיקר שלי. אני גם פרזנטור של 'מימון ישיר', אני נהנה מהפרסומות שאני מצלם, כיף לי תמיד להיות שם. זה משאיר אותי בתודעה ואני עושה דברים ונהנה. אולי יום אחד אחזור לטלוויזיה ולבמה".



עשית החלטה ריסקית, לקחת סיכון.
"אני רגיל להימורים אמנותיים. הרי גם מופע שאני עובד עליו, לא בטוח שהקהל יאהב אותו, יכול להיות שהוא שיצליח מאוד ויכול להיות שבכלל לא. כל עוד אתה עושה משהו שאתה אוהב ומאמין בו זה לא הימור בעיניי, להפך: אתה נותן צ'אנס לנשמה שלך למצוא את הייעוד שלה. האמנות הפלסטית היא בעיניי הדבר האמיתי. אם אני ארגיש שזה לא מתאים יותר, אני תמיד יכול לחזור לשחק, זה אצלי בדם. ובתוך כל החלומות הגדולים צריך גם לנהל בית, יש לי אישה, רויטל, שלא דומה בשום דרך ללילך מ'רמזור'. המזל שלי הוא שהיא שם כדי להחזיק את הבית כשאני מרחף עם עפיפון".

העובדה שאתה ליאור כלפון, השחקן המפורסם, עוזרת או גורעת?
"יש בזה יתרון וגם חיסרון. אנשים שאוהבים יתעניינו, אבל החיסרון הוא שהאנשים מהתחום יגידו שזה 'סתם תחביב' או 'מה הוא מנסה להיות אמן עכשיו'. אני מאמין שגם אם לא הייתי מפורסם, עם הצבעים הזוהרים, הצורה והאנרגיה המיוחדת, זה היה תופס באיזשהו שלב".


ליאור כלפון. צלם : ניר קידר ליאור כלפון. צלם : ניר קידר


האמא הפולנייה שאין לך הייתה אומרת: "כל רגע הוא מחליף מקצוע".
"אמא שלי טורקייה, שזה יותר פולניה מפולנייה, אבל אני ממש לא מחליף כל שנייה מקצוע. הייתי 30 שנה באותו תחום, ניסיתי את אזור הסטארט־אפים, שהיה מעניין מבחינה קריאייטיבית. מצאתי את המקום שמתחבר לאמנות הפלסטית, זה לא שהתחלתי להיות סקיפר על יאכטות. גם במופעים שלי ציירתי על הבמה, ואלה היו מיצגים ענקיים".

אתה רואה בשינוי החד הכוונה מלמעלה?
"גדלתי כילד דתי בחולון, אבל אני לא אדם דתי היום. אני לוקח את הרוחניות שספגתי בילדות ואני מכניס אותה ליצירה שלי. אני לא יודע להגדיר אלוהים או לא אלוהים, אבל אני משתדל לראות את המקום הרוחני. כשמישהי מניו יורק פתאום בוכה מהיצירה שלי – אני רואה בזה משהו אוניברסלי. את כל מה שספגתי בחיים במקצוע אני מוציא מהמקומות האלו".