אני לא חזק בסצינה הלהט"בית - לא בישראל ולא בברלין. מה שמצאתי בו חוסר טעם תמיד היה המוחצנות. אפשר להיות גיי בלי לנפנף בזה כל הזמן. זה מה שעצבן אותי ב"יונתן אגסי הציל את חיי" כבר מהדקה הראשונה, שבה אחד המשתתפים שלף את איבר המין שלו ושיחק בו. אני לא מעוניין לראות את זה. זו לא התפיסה שלי לגבי יצירה מוצלחת. לפחות לא הייתי מחלק על כך פרס. איך אמרה אומה תורמן בתפקיד אשתו של מרסלוס לג'ון טרבולטה: טו מאץ' אינפורמיישן. כאומה, כך אני: מעדיף שישמרו על מעט מסתורין.
יונתן לנגר, כשם ילדותו, הוא לא הטיפוס שישבה את הצופה בכישרון המספר שלו ובלשונו הקולחת. הוא לא מרתק את הצופה לכיסא. והבמאי, במקום להתעקש על תשובה, מעדיף לתת לישבן לדבר במקום לפיו של יונתן. זה פתרון זול. לא מחמיא.
סורי, לא מתלהב מיונתן אגסי. כסטרייט, המקצוע שבחר לו מצמרר אותי. נכון, אומנות מיועדת גם לזעזע, ובכלל עלינו להיות פתוחים ולכבד את האחר. אז אני פתוח. אבל לראות איך הוא - או עמיתו למקצוע - משתמשים באיזה מכשיר לא מוכר לי כדי למרוח חומר סיכה על דילדו זה קצת יותר מדי בשבילי. אפשר להיות גיי ומדען. אפשר להיות גיי ופסנתרן. אפשר להיות גיי ושרברב. יש אופציות מוצלחות יותר מלהיות עסוק מבוקר עד ערב במיניות שלך. יידע הצופה מראש מה מחכה לו ב"יונתן אגסי הציל את חיי" ויחליט בעצמו אם להתיישב מול הסדרה או לא.
***
באיזשהו מקום בבית אני עוד מחזיק את "שיר הגדי" של מרים ילן–שטקליס. את השיר עצמו כבר שכחתי, אבל את הכריכה הצהובה המתפוררת בפינתה והסיבים הלבנים המתדלדלים החוצה וריח הדבק אני זוכר היטב.
היה לי, באדיבות הורי, שפע ילן–שטקליס בילדותי, והיטב אני זוכר את תחושת הסוף הרע שנדפה משיריה. חיכתה, בכתה, מיכאל לא הגיע. נורית הלכה עם ילד אחר. הילד הקורא לא ייחס לכך חשיבות גדולה מדי. מיכאל לא בא? למי לא קרה שמיכאל לא בא? אז יוסי בא. נורית הלכה למקום אחר? הילד השיב מלחמה מיד. שתחפש נורית את החברים שלה.
רק שנים רבות אחר כך, כשלמדתי על בדידותם ועיצבונם של חיי מרים ילן–שטקליס, אפשר היה לקשר בין שיריה וסופם העגום לבין האישה הכותבת עצמה. מי שלא מכיר ולא יודע, והשם ילן–שטקליס פורט על מיתר רדום בלבבו, מומלץ לו להיכנס לאתר של כאן 11 ולחפש את "לבדיתי" בבימויו של ראובן ברודסקי. מובטחת לו שעה של דיכאון משובח.
התרעות פיקוד העורף