"זה לקח לי המון שנים", הוסיף דנקר. "כתבתי המון יומנים ומאות שירים, וזרקתי וגנזתי את כולם. זה היה כמו טיפול פסיכולוגי. אני חושב שכל אמן יוצר עובר המון שלבים". בשיא ההצלחה, ארז דנקר מזוודה והחליט לנסות את מזלו בארצות הברית. גם זה היה חלק מהחיפוש, לדבריו. "כשחזרתי לארץ, נדדתי ממרכז העיר לפאתי יפו וחיפשתי בחוץ את השקט שיעזור לי לצלול פנימה".
ואיך אפשר שלא לתהות כיצד השפיעו עליו הדיווחים הרבים בתקשורת על ההתעסקות בחיי האהבה שלו - בעיקר כאשר יצא עם נינט טייב. "זה הפריע לי, אבל בגלל שאני למוד קרבות, ומכיר את כללי המשחק מגיל מאוד צעיר, בניתי לעצמי הסתכלות קצת יותר בריאה", סיפר דנקר. "אני שומר על עצמי וזוכר את הזכות של לייצר אמנות. בו זמנית, אני אדם ששומר על חיי הפרטיים בצורה כזו או אחרת כי אני גם כן בחוץ קצת, והאלבום הזה שם אותי במקום שלא הכרתי לפני כן שבו אני יוזם את החשיפה הזאת ושם אותה במקומות שלא האמנתי שחלק מהדברים האלה ייצאו החוצה. בטיפול פסיכולוגי אתה מדבר על דברים ולא חושב שמישהו יקליט אותך".
לפי דנקר, החיפוש לא תם, והוא עדיין צמא להגיד את מה שרוצה להגיד: "הבנתי שכנראה לא אגיע בחיים למקום שבו אני שלם, הגעתי למקום שאני נמצא ורוצה לתקשר אותו. התגבש לי סנגון מוזיקלי. זה מצחיק כי חזרתי לדברים שאהבתי פעם וגדלתי עליהם: רוקנרול ומוזיקה אלקטרונית".
עושה רושם - וגם המראה שלך עוזר לזה, שיש בך מתיקות ועדינות כזאת. באלבום הזה פתחת עוד מגירה וגירדת את הקול שלך. אתה נשמע הרבה יותר מחוספס ונעוץ מפעם.
"ברמה הכי אגואיסטית, חשיפה ותקשורת עושה אותי אדם משוחרר, וזה טוב", השיב דנקר. "יש לי יותר מקום לאהבה ומקום להתבונן בדברים גם אם הם קשים וכואבים. הבנתי שאני פרפקציוניסט ושאני חייב להוציא את זה", הוסיף דנקר. "לפני שנתיים הייתי בפרשת דרכים. כמעט הוצאתי אלבום, ואז הלכתי אחורה והחלטתי שלא. פגשתי אדם מאוד נחמד מתעשיית המוזיקה שאמר לי שאני ביראת כבוד כל כך גדולה למוזיקה, כך שאני עלול שלא להוציא את האלבום לעולם. זה קורה לאנשים שכל כך מעריכים ואוהבים משהו שהם לא רוצים לגעת בו. הבנתי שאני חייב לצאת מהלופ הזה".
התרעות פיקוד העורף