ג'יזל שאיין (44), שריצתה עונש מאסר של חמש שנים בגלל הברחת סמים, מברכת על הדבר שרבים רואים בו הגרוע מכל. עבורה, הכלא היה הצלה של ממש. “הייתי יכולה להיות נרקומנית, אלכוהוליסטית, זונה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי כי יש לי שלוש בנות שאני מאוד אוהבת", היא מסבירה. “בכלא קיבלתי אומץ. אני לא מפחדת יותר, אני לא שק אגרוף של אף אחד. לא בחרתי את הגורל שלי. אני לא אשמה שאנסו אותי, אני לא אשמה שהתעללו בי, אני לא אשמה שהחיים שלי כאלה. הפכתי למאסטרית בלהוציא את המקסימום מהמינימום".

נסיבות חייה הקשות של שאיין, אותן תגולל הערב בתוכנית “סליחה על השאלה" בפרק סיום העונה העוסק באסירים משוחררים, שתשודר ב־21:00 בערוץ כאן 11, הביאו אותה אל התחתית, אך דווקא שם, מהמקום הקשה והנמוך, היא הצליחה לבנות את עצמה מחדש ולשקם את חייה.

“לבד מול כל העולם"

כדי להבין את מסלול הגעתה אל מאחורי הסורגים, צריך להגיע עד להתחלה: “אמא שלי ילדה אותי מחוץ לנישואים, והיא לא בדיוק הייתה כשירה לגדל לילדים. סבתא שלי לקחה אותי בגיל צעיר מאוד, היא וסבא שלי גידלו אותי בהרבה חום ורוך. בעקבות סכסוך משפחתי האשימו גם אותה בכך שהיא לא כשירה לגדל אותי, והוחלט שאעבור למשפחת אומנה. בדיעבד אני יודעת שהיא היא הייתה אשת חיל למופת. אם הייתי נשארת אצלה, לא הייתי חווה את כל מה שעברתי בחיים".

כשהייתה בת 6 הועברה לאומנה, שם, אצל אחת המשפחות שאימצו אותה, התחיל הסיוט של חייה. “הם נראו משפחה לתפארת", היא משחזרת. "אבא, אמא, ילדים, אנשים שלא חסר להם. אך מהר מאוד גיליתי שזו משפחה חולה. אני זוכרת שהגעתי, הייתה להם גינה עם נדנדה ומחסן קטן, כמו משפחה מהטלוויזיה. הם הראו לי את החדר שלי ואת המשחקים, הרגשתי כמו נסיכה קטנה. ואז הגיע הלילה. הלכתי לישון, ובמיטה לידי ישנה הבת שלהם, והאבא נכנס ועשה כאילו הוא מכסה אותי. ואני מרגישה את הידיים שלו, את המכנסיים שלי יורדים, את החולצה שלי עולה. והוא פשוט שכב עלי, גהר מעלי והתחכך בי עם כל הגוף שלו. אני זוכרת את הריח שלו. כל זה כשהבת שלו ישנה במיטה ליד. הוא כאילו כיסה אותי ופשוט אנס אותי".



ומה קרה אז?
“איכשהו פיתחתי אל האבא רגש, מעין תסמונת שטוקהולם. הייתי כמו שוליה שלו, הייתי הולכת לשחק במחסן, והוא היה נוגע בי בכל הזדמנות. הם היו משפחה חולנית. כשהם היו נוסעים לקניות, הם היו משאירים אותי עם הבן שלהם, והוא היה מפחיד אותי עם הכלב, האח השני היה נכנס לי למקלחת, מרים אותי ומנסה לשים אותי עליו. והיה להם עוד אח סדיסט שהיה מתעלל בי, והבת הייתה מדביקה לי מסטיקים בשיער. אכלתי שם חרא, בלשון המעטה. אני לא מצליחה להבין למה חוויתי את כל מה שחוויתי".

איך מתמודדים עם הזוועות האלה?
“בתור ילדה הייתי קמה ובורחת. הייתי הולכת לחברות, מסתובבת בבתים של אנשים, נוסעת בטרמפים או ברגל לעיר הסמוכה ומחפשת את אמא שלי. כל החיים חיפשתי רק חום ממנה, שתקנה לי חדר ושתקרא לי הביתה. אבל היא לא עשתה את זה. אני מכבדת אותה כאדם, אבל היא אמא רק בהגדרה הביולוגית. כשהייתי בורחת היו שולחים משטרה ומחזירים אותי. הייתה עובדת סוציאלית שהייתה מחזירה אותי למשפחה הזאת, בכל פעם שברחתי היא הייתה נותנת לי כאפה חזקה עד שהראש שלי הסתובב. שלחו אותי לפסיכולוג, ולא הבנתי מה הוא רוצה, הייתי עונה בהתאם לשאלות שלו, הוא לא העלה בדעתו מה באמת עובר עלי. חשבו שאני פשוט ילדה בעייתית, המשטרה הייתה מחזירה אותי עוד פעם ועוד פעם".

איך זה נגמר?
“אחרי ארבע שנים כאלו, בעלה של אמא שלי, שהיה צריך להחזיר אותי, הרגיש שמשהו לא בסדר, והם הוציאו אותי מהמשפחה הזאת והעבירו אותי לפנימייה".

הפרידה מהמשפחה המתעללת והמעבר לפנימייה הציתו את התקווה ששאיין, שאך חגגה לא מכבר את יום הולדתה העשירי, תזכה למסלול חיים נורמלי, אך זה לא מה שקרה.

“זו הייתה תקופה קשה", היא מספרת. "כשהתבגרתי והיינו קבוצת נערים ונערות בלי הורים נורמליים, היינו נשארים בפנימייה בשבתות וחגים. אחרי ארוחת הצהריים היינו משתתפים בחוגים, בפעילויות, עובדים ברפת ובלולים. היינו גונבים תרנגולות, בורחים להרים, עושים על האש ושותים אלכוהול.

"יום אחד הבנים צפו בפורנו והחליטו לשחזר את מה שהם ראו, ופשוט החזיקו אותנו ואנסו אותנו. החזיקו אותנו בידיים וברגליים ועשו איתנו מה שהם רצו. זה דווח לפנימייה וטוטא איכשהו. העבירו אותי לפנימייה אחרת, וככה המשכתי להתגלגל בין פנימיות עד שהתגייסתי".


ג'יזל שאיין. פרטיג'יזל שאיין. פרטי


והגיוס היה בשבילך גלגל הצלה.
“באותה תקופה התחלתי לצאת עם בחור שהיה חבר ילדות שלי. נכנסתי להריון כשהייתי חיילת והתחתנו, נולדו לנו שלוש בנות. אני לא חושבת שהיה לי בחיים רגע שהיה לי בו טוב, חוץ מהלידות של הבנות שלי ואולי הנישואים".

הרגשת שדברים מתחילים להסתדר?
“עם הזמן גילינו שהנישואים לא מתאימים לנו. נאלצתי להגיע לתחתיות של התחתיות, ואחרי שבע שנים החלטתי להתגרש. מצאתי את עצמי עם שלוש בנות קטנות, לבד מול כל העולם. לא הצלחתי להתמודד עם זה, הייתי לבד עם הילדות ובמצב רגשי נורא. ראיתי שהמצב שלי הולך ונהיה גרוע יותר, ולא רציתי שהן יעברו פירור ממה שאני עברתי. עמדו בפני שלוש אפשרויות: אמא שלי, שרצתה לקחת את הבנות, אך לא יכולתי למסור לה אותן. יכולתי לשלוח אותן לפנימיות ולמסגרות, למקומות שבהם עברתי פגיעות מיניות, וגם זה לא בא בחשבון".

"אני זוכרת שעמדתי על הגג של הבית שלי בפלורנטין ואמרתי ‘אלוהים, תעזור לי'. בגלל המצב הנפשי הקשה שבו הייתי, גמלה בלבי החלטה קשה להתאבד, לא רציתי שהן יצטרכו לעבור מה שאני עברתי. אבל לא יכולתי לעשות את זה, והחלטתי לפנות לגרוש שלי ולמסור לו את הבנות. לי הוא לא היה טוב, אבל לבנות הוא היה אבא למופת ולא החסיר מהן דבר. ברבנות הוחלט שאשלם לו 2,500 שקל מזונות בחודש. מצאתי את עצמי בלי הבנות שלי, בלי בעל, בלי כלום. הייתי חייבת לו חצי מיליון שקל. שנים אני חיה כמו גנבת, אני לא יכולה לקבל משכורת. היו לי עיקולי מזונות שהובילו אותי למקומות קטסטרופליים".

לקרוא לנווה תרצה “הבית"

חברה שחזתה מהצד במצבה הכלכלי והנפשי המידרדר, הציעה לה לנסוע לאנגליה כדי לעבוד שם. “באנגליה הכרתי מישהי ומאוד התחברנו, היה לנו אותו וייב, והיא קיבלה אותי בחמימות, פתחתי בפניה את לבי, ובאותו הזמן היא הבינה שהיא העלתה ברשת דג שמן", היא מספרת. "היא שכנעה אותי לנסוע לאמסטרדם, להעביר תיקים עם כסף. הגעתי מישראל לבלגיה, קיבלתי מזוודה בלי לראות מה יש בה, והעברתי אותה. לא היה לי עבר פלילי והיו לי פנים תמימות, וזה עזר ועברתי בהצלחה".

האישה ההיא שכנעה אותה לנסוע פעם נוספת. היא שוב קיבלה תיק, שלא ידעה מה הוא מכיל, אבל בדיעבד גילתה שהיה מלא בכדורי אקסטזי, והתבקשה להגיע לשדה תעופה. “לא ידעתי שאני תחת העין הפקוחה של ימ"ר לכיש, שכבר היה להם מידע עלי, ובטיסה דיברו איתי סוכנים סמויים", היא מספרת. "יצאתי משדה התעופה ונסעתי לתל אביב, ושם עצרה אותי המשטרה. שיתפתי פעולה עם החוקרים, ובסופו של דבר נשפטתי לחמש שנות מאסר".

מיד עם הגיעה לבית הסוהר זכתה לקבלת פנים צוננת. “אותה בחורה כבר הייתה בכלא, והיה לה כוח והשפעה", אומרת שאיין. "היא יצאה נגדי. בכלא זה עולם אחר, עם חוקים אחרים. סימנו אותי, והייתי חוטפת הרבה הצקות וקללות. הייתי חייבת להתגונן. נאלצתי להרים ידיים על אסירה שהציקה לי, היא אמרה לי דבר מאוד אכזרי על הבנות שלי ואני הגבתי בכל העוצמה. היום אנחנו חברות טובות. הדבר הכי קשה היה לא לראות את הבנות. היום אני לא יודעת איך שרדתי שם. התמודדתי עם דיכאונות. ניסיתי לחשוב למה זה מגיע לי - אמא שלי, גם ההתעללות, האונס, הכלא".

כלא נוה תרצה. צלם : אלי דסה כלא נוה תרצה. צלם : אלי דסה


מה עזר לך לשרוד את הפרק הזה בחייך?
“מה שהציל אותי היה השקט שלי. הוא הגדיל את המניה שלי, הייתי אשת סוד, הייתי מסדרת ארונות, עושה תסרוקות לבנות. הייתי צריכה להישאר נאמנה לעצמי, או שהייתי מפתחת קריירה פלילית. הייתי בפעילויות מיום ראשון עד שישי, אין חוג שלא עשיתי, אין פעילות שלא השתתפתי בה, הייתי מבלה המון בספרייה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשתקם ולהתפתח. להיכנס לכלא היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. זה היה הרומן שלי עם נווה תרצה, שהיה הבית שלי לכל דבר".

זה דבר עצוב להגיד. המקום הראשון שהרגשת בו בבית הוא בית סוהר.
“הייתי יכולה להרים ידיים, אבל בחרתי בחיים. בכלא לא אנסו אותי, לא הייתי צריכה לחיות בעוני, הייתי צריכה להכיר את עצמי ולאהוב את עצמי ולא לתת לכלא לעצב אותי. הכלא נתן לי את עצמי במתנה, למדתי לאהוב את עצמי, לא להתבייש במי שאני. בכלא בניתי את עצמי מחדש, הכלא יישאר לנצח הבית שלי כי זה המקום שהעניק לי חיים".

לאחר חמש שנים יצאה שאיין לחופשי, וסוף־סוף נראה שחיה קיבלו תפנית.
“כיום אני חיה בצנעה, אני עובדת ומקבלת קצבת נכות, אני חיה בכבוד ומשתדלת לעשות טוב", היא אומרת. "אני שנים מספרת את הסיפור שלי לכל מיני אנשים, ועכשיו הייתה לי הזדמנות לספר אותו בגדול ב'סליחה על השאלה'. אני מודה להם, כי הם הראו לעולם שאני קיימת, שזו אני ואין לי במה להתבייש יותר. אני לא מסכנה, אני לא אומללה ואני בוחרת להיות בן אדם טוב, וחשוב לי שהקול שלי יוכל להשפיע על נשים אחרות או אנשים אחרים. חשוב לי להעביר מסר שגם אנשים שהיו בכלא ושילמו את חובם לחברה הם בני אדם בסך הכל. בחרתי בחיים. אני בת 44 עם נשמה של בת 90. חשוב לי שישמעו את הסיפור שליו ויבינו שלמרות מה שעוברים, אפשר לשרוד, אפשר לחיות".