"הסרט של הסמולנית", הגדירו במסדרונות פסטיבל דוקאביב 2018 את סרטה של איריס זכי "מתנחלת", שישודר בשני הקרוב בכאן 11. אולם ב"מתנחלת" קיימים, שטחית אומנם, כל אותם מרכיבי חביות נפץ ותבערה: בחורה חילונית שמאלנית בין חבורת חובשי כיפות סרוגות בהתנחלות תקוע, שמנסה להבין את הראש שלהם. 


בתוך הבועה שבה היא פועלת, זכי כנראה ראתה את עצמה כשהידית ששמה נפשה בכפה, כדי להיות שופר למתנחלים. עם כל הסימפטיה לניסיון הנוגע ללב לחשוף את "האחר" מבעד לעיניים זרות ולא שיפוטיות, התוצאה חושפת דווקא את דמותה של זכי כמייצגת נשיות תל־אביבית מודרנית, אך חסרת כל אוריינטציה או תחושת שייכות. מבודדת, ואולי אפילו מקנאה בארציות ההפוכה לה, הנשקפת מבעד למצלמה "היתומה" - כפי שהיא מגדירה אותה.

צילומי הרקע הסבילים, מעבירים תחושת בנאליות של חיים סביב בית קפה הומה בחיילים עם ראסטות - וילונות ומפות מתנופפים ברוח והמון שקט. לא משהו קיצוני, עוכר שלווה ומעורר פולמוס נוסח הסרט "המתנחלים" של שמעון דותן.



גם המתנחלים שמסכימים לדבר איתה, חלקם נוטרים לה, עם חלקם היא מפלרטטת בפאב המקומי, אבל את זה היא לא נותנת לנו לראות. התוצאה, למרבה הצער, משאירה את הצופים עם ראשים מדברים לעייפה ונטולי תובנות חדשות.

היצירה למעשה חותרת תחת היוצרת ומורדת בה. במקום להצביע החוצה, היא מפנה אצבע אל זכי עצמה: תל־אביבית "מנוכרת" ו"צינית" (כפי שהיא מגדירה את עצמה), משחקת אותה מלמעלה ("מהתקשורת"), אך נחשפת במלוא חולשותיה.

זכי, אנתרופולגית בהשכלתה, נמשכת לחקור את מקום ה"זרה" ולהסיג גבול. את סרטה הקודם, "חפיפה", צילמה כבר כחופפת שיער במספרה ערבית בנצרת.
ב"מתנחלת", על אף שהיא לא מצליחה לייצר התרגשות או הזדהות כלפי דמותה, ולא עוברת שום תהליך ראוי לציון, היא מצליחה להביא מבט נשי אבוד, שואל ומחפש משמעות. אם תהיה מספק אמיצה לפתח את כל זה בסרטה הבא - אשרינו.


הסרט מתנחלת ישודר ביום שני 19.11.18 בשעה 21:00 במסגרת רצועת הדוקו " סרטים מכאן" בכאן 11 ובדיגיטל