הרבה זמן שלא התענגתי על סדרת טלוויזיה ישראלית שלא נשענת על הומור או מתחבאת מאחוריו. נדמה שמאז "חטופים", הסדרות הישראליות של העשור האחרון - מ"פול מון" ועד "פאודה" - נכתבות במבט דחקאי ובאווירת קומזיץ, כמתעקשות לא לקחת עצמן ברצינות יתר או להבחין מסורתית בין קומדיה לדרמה.

"פמת"א", ראשי התיבות של פרקליטות מחוז תל אביב, לשמחתי, חזרה למקורות שמהם קורצו דרמות משפטיות. זה קורה בזכות יוצרות הסדרה, נעה רוטמן, כמי שעבדה בפרקליטות, שמביאה תוכן רב מניסיונה האישי כמי שעבדה בפרקליטות תל אביב, והתסריטאית אסתר נמדר־תמאם. שתיהן קיבלו החלטה מושכלת להתייחס לחומרים שלהן ברצינות תהומית וראויה, כך לפחות זה נראה לפי שני הפרקים הראשונים.

הדמות שמובילה את העלילה היא מרסל בן דוד (חן אמסלם, שמחזיקה את הסדרה על כתפיה ומאפילה על שחקנים מנוסים ממנה כמו אושרי כהן ואורי פפר), עורכת דין צעירה, חדה כמו תער, לא פראיירית, שמקודמת להיות פרקליטה בפרקליטות מחוז תל אביב, בעקבות המלצה חמה מהמנטור שלה, השופט אביגדור קאהן (שלמה בראבא).


למרות אביה השמרן (יונתן צ'רצ'י), שלא מבסוט מהמינוי ("למה למדת, אם את בסוף צריכה להסתובב עם פושעים?"), היא מגיעה לפרקליטות המסואבת כדי לטפל בהונאת ענק שנחשפה בבנק למשכנתאות, מצוידת בסל ערכים מוסרי והיגיון בריא - תכונות שהיוו יתרון בירושלים המוסרית כביכול - שעומדות לה לרועץ באינטריגות ב"סדום ועמורה" שמייצגת תל אביב.

רוב הזמן מצליחה "פמת"א" לא ליפול לסטיגמות והיא גם מודעת מאוד לעצמה. ועדיין, לא צריך להתמחות בפרקליטות או בכל מוסד ציבורי אחר, כדי להבין שהגדלת ראש וחתירה לצדק עשויות להעמיד במבחן את עובד הציבור המסור והישר, שלא מתפתה לקומבינות. במובן הזה, התוצאה מותחת ומסקרנת וחושפת את ה"קופים" האמיתיים: בעלי השררה במערכת הצדק הישראלית.