כמה דקות אחרי פרוץ התוכנית התקשרתי מבוהל לחבר ושאלתי אותו, תגיד, מה זה, למה המראיינת צועקת, והחבר אמר, זאת ענת גורן, זה הסגנון שלה. ניתקתי את השיחה וחשבתי שכאן 11 לא בסדר. לפחות היו צפירות עולות ויורדות. או אזהרת צבע אדום, לפני שענת גורן עלתה על המסך.
לגורן יש על המסך נוכחות 70 אינץ'. להתנהגות הלא נעימה שלה קוראים סגנון. היא צוחקת בקול רם - בעצם בקול צרחני, אבל בשם הנימוס אומרים שזה קול רם. היא נוגעת במרואיין. בשם הנימוס אומרים שהיא מסתחבקת איתו. לא שומרת על דיסטנס. שככה, בסיוע ההתנהגות הזו, היא מפוררת את החומות של המרואיין ומוציאה ממנו את החומרים.
אחרי כמה דקות כאלה הצרחנות שלה מורטת עצבים. התועלת המקווה לא מושגת. היא לא מביאה למסך מידע שאי אפשר להשיג בלי צעקות והסתחבקות ובסגנון המוכר יותר והישן של עיתונאות, כלומר שיח רגוע של שאלות ותשובות. המרב שהיא מצליחה זה לחלץ מאיזה מסכן מערד ערימה של צחוקים מאולצים.
או־קיי, אז בואו נגיד שזו שאלה של טעם וריח. אולי יש צופים שאוהבים את המהומה הזו, שחושבים שזה קול והגיע הזמן לשבור את המסגרות הישנות וקצת לרענן. או־קיי. נגיד. אז כשיוצאים עם סדרת תוכניות על בחירות יותר מחודש אחרי הבחירות, צריך לנמק, לשכנע את הצופה שיש סיבה, שנעשתה מלאכה עיתונאית שהביאה חומרים שיצדיקו את שפע זמן המסך שגורן קיבלה בנדיבות. גורן לא מביאה את החומר הזה. לא את הקומבינות, לא את התככים, לא את הסיפורים הקטנים של בחירות קטנות, שאחר כך גדלים לדילים הגדולים בבחירות הארציות.
אולי גורן עסוקה מדי בסגנון. במחשבה על הצעקה הבאה. בצחוק רם נוסף. בטפיחה סחבקית נוספת על הכתף של אמא של המועמד. אבל כשמנפים את כל אלה מתגלה שנשארנו עם כלום ביד. שהדאחקות זרמו בשפע אבל מלבדן לא קיבלנו דבר. וככה יוצא מוצר טלוויזיוני חפוז שנכון לשידור ככתבת צבע במהדורת חדשות בימי הבחירות עצמם, בוודאי לא למבט נוסף בסדרת כתבות מעמיקה יותר, כשחלף כבר יותר מחודש מאז הבחירות.
אולי גורן לא יודעת איפה לחפש. חומרים טובים חולפים על פניה והיא מניחה להם לחמוק. ערב אחד היא לוקחת אותנו לאסיפת בחירות משונה בערד. האולם גדוש במאות אנשים שמוכנים לבזבז שעות מחייהם באסיפה כזו. הערב נפתח בהופעה אומנותית של צמד רקדנים, שמפליאים לקפוץ ולדלג בין שלטי פרסומת של המועמד, ואחר כך מוזמן אל המיקרופון האיש - כך מספר המנחה - שבכל הארץ אוהבים אותו, חבר הכנסת דוד ביטן. נו, מילא. גם אני חלק מכל הארץ, אומנם קטן, אבל עדיין חלק, ולא ידעתי שאוהב אנוכי את דוד ביטן. אז אהובי דוד ביטן מתחיל לקונן על מצבה של ערד, משל הוא מבקר בעיר באופן קבוע פעמיים בשבוע ולא אחת לארבע שנים בתקופת בחירות. העניין הזה לא טוב בערד, בוכה ביטן, והעניין הזה לא טוב, וגם החינוך לא טוב, אומר ביטן. ואז, בעדינותו המוכרת אומר, "לכל דירה שמתפנה בעיר נכנס בדואי או חרדי".
ובמקום להבליט כאן את איכויותיו של ביטן כאוהב כל אדם ואיש חינוך בכל רמ"ח איבריו, מחמיצה גורן את הקריקטורה, וכשאוזניה חירשות לרעש שהיא עצמה מקימה, ממשיכה לצחוק המאולץ הבא, אל טפיחת הכתף הבאה. לו לפחות הייתה מציעה שביטן יצטרף לצוות הרקדנים.
"המתמודדים", ימי ראשון, מ־23.12, כאן 11, 21:45