אם נווה שאנן לא הייתה מקום אמיתי, אפשר היה לומר שהיוצרים של "עיר מקלט" הצליחו להמציא אחלה של תפאורה לסדרת מתח. הבעיה היא שנווה שאנן, ודרום תל אביב בכלל, מיועדת, נגיד, למגורי עשרת אלפים בני אדם, וכיום חיים בה בערך פי חמישה מהמספר שהיא מסוגלת לקלוט. והניחוח הזה - של הדחיסות, המחנק, של האין אוויר לנשימה מרוב צפיפות וזיעה של פליטים ברחובות ובגינות, שישנים עשרות בכל דירה - עולה חזק מהסדרה "עיר מקלט", מה שאומר שהיוצרים, התסריטאי עוזי וייל, הבמאי איתן צור, על פי ספרו של ליעד שהם, עשו עבודה טובה. לפחות נכונה.



גם דמות הנרצחת, האכפתניקית הכרונית, שמסתובבת שם ברחובות, שווה צל"ש קטן. בדרך כלל מי שאינן הגיבורות המרכזיות חומקות תחת הרדאר. מיכל פולג, רווקה בת 32, מנהלת מערכות יחסים חסרות סיכוי, נשואה בעצם לעזרת הפליטים. יש כרוניות כמו מיכל שמסתובבות שם ברחובות, ששוות סיפור בעצמן, שמצילות את כל העולם ואשתו, ולעצמן לא מסוגלות לנהל את החיים, ויפה תפסו אותה היוצרים.



מילים דומות קצת קשה לומר על חוקרת המשטרה ענת נחמיאס. בדרך לפתרון התעלומה נחמיאס הולכת נגד כל העולם, זאבה בודדת שמרגיזה את כולם, אחת כזאת שכמוה ראינו בסדרות רק מיליון פעם. נו, מילא. עוד יבוא יום ויפתיעו אותנו בסדרה ישראלית עם איזה איירונסיידית על כיסא גלגלים. או שקודם סאגה נורן, זאת עם האספרגר, תעשה עלייה. בכל אופן אסור לאבד תקווה.





ואגב עוד אחד אחרון, לפני שמשאית הצל"שים נוסעת, מגיע לסיפור הקנוניות. אולי הדליפו לליעד שהם במהלך התחקיר לספר, או שעשה את ההיסק החכם בעצמו, ובכל אופן את האמת הרי לא נדע אף פעם, אבל הריח תמיד לא יהיה טוב. טוב לב הרי לא ירד לאדמה בכמויות, ואם מדינה מוכנה לקלוט פליטים בהמוניהם, יש למי שפותח את השערים אינטרסים משלו. זו לא אנגלה מרקל שבעצמותיה עוד בוערים מעשי הטבח ההמוניים שביצעו סבא ואבא שלה והיא לוקחת אליה מיליון מוסלמים. ואנגלה גרה באירופה. באפריקה מה שעשה סבא של השליט מעניין את הסבתא שלו.



ככללה, "עיר מקלט" היא בילוי זמן חביב שלא מפיל אותך מהכיסא. היא מעניינת אבל עדיין סובלת מליקויים שחוסמים את הדרך שלה לליגה של כתיבה ובימוי משובחים. יש רגעים שהיא אף מסוגלת להוציא מהדעת. למשל השפה המדוברת בה. איפה שמעתם בחיים בריון שלכאורה לא גמר כיתה ג' תוקע אגרוף בבטן של מיכל פולג ואז אומר לה בהטעמה צחה של מורה לדקדוק "זו אזהרה". טוב שהתסריט לא תקע לו בפה לומר "אנא קבלי מהלומה זו כאזהרה, עלמתי הכבודה".



בריון אמור להיות אנאלפבית. הוא לא אמור להכיר בכלל את המילה "זו". הוא אמור לקלל. ועל הטעמת המילים, בניפוח שפתיים מדוקדק והנעת הענבל במידה הנכונה, הוא לא אמור לשמוע שלושה גלגולי חיים. הוא אמור לבלוע את האותיות בזמן שהוא מקלל. זה לא יפה, נכון, אבל ככה מדבר הרחוב. שתסריטאים ובמאים ילכו למסגריות, לגראז'ים, לאבו כביר, וישמעו את העברית שם. אם מישהו שם אומר את המילה "זו", אני מתחייב ללכת ביום ראשון למשרד הפנים ולהחליף את השם הפרטי שלי ל"צנצנת".



"זו" רק דוגמה אחת. "עיר מקלט" משובצת בכאלה לאורכה ולרוחבה, ולהאזין לעברית שלה עושה לרגעים חררה. וזה מעיב לא פעם על הקונספירציות החביבות שרקח ליעד שהם בדמיונו. הרי אסור להפריע לצופה שאומר לעצמו, מסחר בנשק? מנוולים. לך תדע, יחשוב הצופה בהבזק של רגע חכם, אולי גם לבורונדי המנוולים מכרו צוללות. ואולי גם יאמר לעצמו אותו צופה חכם, היי, הפליטים שם יש להם שתי ידיים ושתי רגליים, ולך תדע, אולי יש להם גם נשמה. גם לב. ואולי הגיע הזמן שסוף־סוף, סוף כל סוף נפסיק לשבור להם אותו וניתן להם לחיות?



***

"יומני קירשנבאום"

מה יש לנו: מוטי קירשנבאום המנוח היה איש טלוויזיה מעולה, והסכסוך הישראלי־פלסטיני שאותו אהב לסקר הלך והחריף. כל זה ידוע, אז למה ליצור על כך סדרה?

כשהיה הכתב בן שני צעיר בשנים, היה מחכה לתוכנית "יומן" ביום שישי לצפות בכתבותיו של אחד מוטי קירשנבאום, שבעיניו נחשב אורים ותומים. שנים רבות חלפו מאז, מוטי קירשנבאום כבר הלך לעולמו, ועתה החליט בן שני ללכת על פסיעות רבו ולראות לאן הוליך אותן הזמן. הוא אסף בארכיון את קלטות הכתבות של קירשנבאום ויצא עם מצלמה לאזורי הצילומים דאז ולנושאיהם, והתוצאה, המוצגת בשלושה פרקי הסדרה "יומני קירשנבאום", מה לעשות, מטושטשת ולא ברורה.



בן שני, זה ברור, רצה מפגש נוסף עם קירשנבאום המנוח. קירשנבאום תיעד לא פעם את "הסכסוך". את עזה, האינתיפאדה בגדה, את מלחמת לבנון. בן שני חזר למקומות שניתן לחזור אליהם, שוחח עם האנשים שניתן לשוחח איתם. במקום שבו היה גבול גדרות בעזה היום עומדות בטונדות. אז מה? אנחנו יודעים שהן שם. אנחנו יודעים שהעניינים לא נהיו טובים יותר. מה יצא לנו מזה?

הפרספקטיבה לא מלמדת אותנו דבר. לא על קירשנבאום. גם לא על הסכסוך. ידענו עוד לפני בן שני שקירשנבאום המנוח היה דוקומנטריסט סקרן, בעל קול מעט מאנפף. כבר הספדנו אותו הרבה ובצדק. הוא בלט בשטח ועוד איך, אבל גם את זה אמרנו. אז מה אם בן שני רצה להגיד משהו על אדם שהעריך ואהב. לפני שאישרו לו ליצור על זה סדרה היו צריכים מי שצריכים לשאול אותו, כן, חבוב, קירשנבאום זה אחלה, אבל מה זה עליו שאתה רוצה להגיד?

"יומני קירשנבאום", הוט 8, ימי ראשון, החל מ־30.12, 21:00

***

אתיופי ראשון סיים קורס טיס

מה היה לנו: בראבו לחברת החדשות שיצרה ראיון צדקני, נבזי וגם גזעני עם הנווט האתיופי הראשון.

השאלה שלא נשאלה בראיון שערך הכתב ניר דבורי עם האתיופי הראשון שסיים קורס טיס היא אם נתפר למענו סרבל טייסים מיוחד שיכול להכיל בפנים גם את זנבו. כי לאדם ממוצא אתיופי הרי יש זנב. מה, לא?

בחיי, איזה יופי זה מדינת ישראל. הבאנו אותו ברוחב לבנו במבצע - הרי אתיופים מגיעים לכאן במבצע (של המוסד כמובן. וכשהוא ומשפחתו - אולי הם אפילו פלאשמורה, לא שאנחנו יודעים בדיוק מה זה פלאשמורה - וכשהוא ומשפחתו הגיעו לארץ בטח נפלו על האדמה ונישקו אותה בדמעות ובצרחות), ועכשיו תראו: קודם נהג את העדר בפרברי אדיס אבבה ועוד מעט יישב בכיסא הנווט של איזה F־16. בישראל אפילו השמיים הם לא הגבול.

ההתייחסות הזולה והמפלה לאתיופים במדינת ישראל מתחילה בדיוק בעפעוף העיניים הצדקני של חברת החדשות, שמייצרת כתבה זולה כמו הראיון עם הנווט, המספר ביושר כמה מורכב להיות כאן אתיופי. בושה, ואוי ואבוי, מצקצקת בשפתיה חברת החדשות בצביעות, וחופרת עוד ועוד בצרותיו של הנווט, שבטח לפני 50 שנה היו אנשיה יוצרים כתבה דומה על הנווט המרוקאי הראשון, ובעוד 50 שנה תתפרנס בשופוני גזעני מהעלייה הבאה, נאמר, של שבט המנשה. הנה לכם, אגב, כמה קשה להיות אתיופי במדינת ישראל: חברת חדשות מחפשת סיפור צהוב ליום שישי, ומוכנה לתרום ולהעצים התנהגות עדתית דוחה כדי להעשיר את הליין־אפ שלה, ומצליחה להפיל ברשתה בחור תמים וצעיר ומוכשר. בראבו.

אתיופי ראשון סיים קורס טיס, חברת החדשות, 28.12