חמש דקות בערך אחרי שיוצא לדרך הפרק הראשון, נכנס למסיבה של מונא הערבייה בן זוגה היהודי יניב, לבוש מדים, צמוד לנשק כי הוא בשירות מילואים במבצע הצבאי שמתנהל עתה בין ישראל לחיזבאללה או לחמאס. וכל זה רק אחרי חמש דקות. עוד שתי דקות הייתה כותבת הסדרה מירה עווד פותחת במלחמת עולם. רק חסר היה שיניב יחסל במארב איזה אחיין של מונא לפני שהוא קופץ למסיבה כדי להוסיף עוד מריחה גסה של צבע למה שקרוי "הסכסוך".

זו לא הפעם היחידה שבה מירה עווד מנחיתה את הקורנס הכבד שלה על העלילה. "מונא" נעה עוד ועוד, לפעמים עד זרא, סביב הציר של "סכסוך" היהודים והערבים, וכל המציאות סביבה מעקמת את האף (לוסי שומעת? צחי?), והזוגיות נפגעת, ועסק הצילומים של מונא קורס, ובתבשיל הזה אין הפתעות.

אלא - ויש אלא נכבד מאוד - היכולות היותר מרשימות של עווד ככותבת מבצבצות דווקא מתוך האין הפתעות הללו, עת היא מפזרת פה ושם הפתעה בדמות נגיעות עדינות שבהן הצופה נשבה בתוך ההתרחשויות, לאו דווקא תחת המכבש הבומבסטי של "הסכסוך", אלא דווקא בנימות הקטנות היותר, האנושיות, שדרכן הוא מסתנן לתוך חיי היומיום. מונא המבקרת בבית הוריה בכפר אחרי שככל הנראה לא ביקרה שם שנים רבות, הבת שמודרת על ידי אביה בשל אורח חייה המתירני, ובאה לבקש את חיבת האב, היא מונא נוגעת ללב ומעוררת אהדה, ולאו דווקא בשל היותה בת למיעוט מקופח ומסוכסך וכל הבלה בלה השגרתי הזה.

וגם משמח את הלב לשמוע את העברית והערבית שוטפות יחד באופן טבעי בתסריט אחד. לפני שהקורא משליך את העיתון בשאט נפש, יצוין כאן שח"ו אני לא יפה נפש, לא קורא למדינה דו־לאומית, אבל מציאות משותפת שבה חיים בצוותא ערבים ויהודים בפינות שונות בארץ ומדברים קצת ערבית, קצת עברית, קצת אנגלית היא עובדה קיימת, ואין סיבה להסתיר אותה או סתם לא לספר עליה. זו לא בושה. ערבים - או "המגזר", הם לא רק אזורים שאליהם נוסעים לרופא שיניים או לתקן את המכונית, ואחר כך, ביום שישי בערב, מספרים לחבר'ה איזה צחוק היה כשראו את השלט "בחח", או "שיבודי ברגיות".

ממילא לאיש במקומות הגבוהים אין עניין גדול ששני העמים המתגוררים בארץ הזו ייפגשו. את לימודי הערבית דוחקים בכוח למערכת החינוך רק כדי שיאמרו שעושים משהו, אבל אם ילד בוחר במקומם צרפתית או ספרדית, לא מזמינים את ההורים בזעם. ולמה שיזמינו? עראבה ובאקה זה מעבר לפינה? ברצלונה ופריז כן.

חוסר ההבנה הממסדי בקריאת מיקומנו על פני כדור הארץ מחלחל גם למוחם והבנתם של יוצרים, והתוצאה בדרך כלל היא "צחה", בדמות עלילות שבהן הדמויות מדברות עברית מוטעמת ויפה, והעבריינים מדברים רוסית, או בחי"ת ועי"ן. לפעמים, רק לפעמים, מצטרף לצוות ערבי מחמד, אבל סדרה שלמה שדמותה העיקרית היא צעירה ערבייה זה כבר בגדר השם ישמרנו.

ורק בשל כך צריך להתייצב מול המסך, מול מירה עווד וכאן 11, ולמחוא כפיים. כשאבא של מונא בסדרה, שהוא ערבי ישראלי, מאשים את בתו, שיוצאת לצרפת לייצג את ישראל בתחרות צילום, שהיא משתפת פעולה עם "הכיבוש", העור מצטמרר, אבל לזה קוראים היכרות עם השכן: לגלות מה הוא/מירה עווד חושבים באמת. לשמוע גם את המילים שפחות נעים לשמוע. ברוך השם גם לנו יש נגדם חשבונות באורך הגלות. ככה זה כששני אויבים מתחילים לדבר. לא הכל דבש. ייקח זמן עד שהפצע פה יחלים ובינתיים הוא רק מעמיק. ומלבד זאת אם יש מקום לכל קשקוש שנשטף אלינו כמו פסולת פלסטיק מעבר לאוקיינוס, בוודאי שיצירה מקומית על רומן בין צעירה ערבייה למילואימניק יהודי היא יותר ממבורכת.

"מונא", החל מיום ב', 7.1, כאן 11, 21:00