ממתק צבעוני בדמות משפחה מופרעת - אוטיס, נער הסובל מחרדת ביצוע, בן לאם סקסולוגית מטורללת, הופך בעצמו ליועץ המיני הבלתי רשמי של בית ספרו, ומסייע לתלמידים להתמודד עם בעיות שבדרך כלל נקברות בין פחדי הנוער.

לכאורה סיפור בבעלות תלמידי תיכון, אבל הדרמה וההומור הופכים אותו לראוי לצפיית מקשישים יותר. מומלץ בכל לב לימות חורף קרים ובכלל. 

"חינוך מיני", נטפליקס

***





ראיון עם יצחק בריק, החדשות, 11.1

האם יצחק בריק הוא משיח בעיני עצמו או קול שפוי המוכיח בשער? הרי היינו בצבא. פגשנו את תרבות החיפוף שהבאנו מהבית. מי יאמר לנו איפה נמצאת האמת?

זה היה לפני הרבה שנים, בשירות מילואים בצאלים, כשאיזה מפקד אמר לנו, מחר מתרגלים אימון גדודי, וכדי לחסוך, במקום טנקים יחכו לכם בשבע בבוקר 36 קומנדקרים, ונבצע עליהם את האימון. ובינתיים, אמר המפקד, אתם יכולים לצאת הביתה אבל לא לשכוח להיות פה מחר לפני שבע.

צחוק קיבוצי גדול פרץ, ובשמחה גדולה נסענו הביתה. למחרת בעשר התחילו הראשונים לטפטף לבסיס. על רחבת היציאה לתרגיל חיכו - בדיוק כמו שצפינו - ארבעה קומנדקרים. אחד לא הניע. הגלגל של השני לא היה מחובר. לשלישי לא היו כלי נהג. נשאר אחד תקין. העמיסו עליו מג"ד, סמג"ד, שלושה מפקדי פלוגות, והשאר הלכו לישון עד למחרת.

לא הייתי מזכיר את הסיפור הקטן הזה אילו היה אנקדוטה בודדת. אבל כולנו הרי שירתנו בצה"ל הגדול, ולאורך כל השירות, בין שבציוד ובין שבאימונים, נתקלנו דרך קבע בחיפופים הנוראיים הללו, שנהגנו תמיד לסכם אותם במשפט, אם הערבים היו יודעים, היו כובשים אותנו במקל.

כשנציב קבילות החיילים הפורש, אלוף יצחק בריק, צועק בכל פינה שצה"ל נמצא על סף קריסה, אני נזכר בשירות הצבאי שלי ויודע שבריק אינו מפריח סתם מילים באוויר. אני לא יודע עד כמה הוא צודק. אני יודע שהיה לוחם מהולל אבל עיטור העוז בקרב לא מהווה הבטחה לתפקוד שקול ונבון בימי שלום. תמיד מקנן בי חשד כלפי אנשים שצועקים בלי הפסקה, שאולי בעיני עצמם הם נתפסים כמשיח, וסיבת הצעקות היא פחות ממשית ונולדת יותר מתוך רצון להצדיק את הדימוי הפנימי הרופף שלהם.

ומאידך, לעולם אני זוכר שבמקום 36 הקומנדקרים המובטחים חיכה לנו אחד תקין. ואני זוכר את הרמאות באימונים כדי להשיג נראות של תוצאות טובות יותר. ואת הציוד החסר בימ"ח גם עשר שנים אחרי מלחמת יום כיפור, ואת רמתם הנמוכה של החיילים שאיתם באנו במגע שם, בדיוק אגב כמו שבריק טוען. ובתוך עמנו אנו חיים. עם תחמן וחפפן, מאלתר מלידה ומחפש קיצורי דרך על ימין ועל שמאל. ואם טנק קצת נשבר - אז כמו שהעם למד בבית - שם קצת דבק ורוק, והיידה למלחמה, ומקווה שיהיה בסדר.

ככה שבוויכוח בין בריק לצבא אנחנו נמצאים בין משיח לתרבות ישראל, וזה בטח לא בשורות טובות. ואם ראש הממשלה פוסק בוויכוח הזה שהמצב בצה"ל טוב אבל "עדיין יש פערים", אז עכשיו בטוח שהמצב לא טוב. בכל זאת, ראש הממשלה הוא לא אייל גולן.