הסרט הזה הוא כמו טירונות. שעה ו־40 דקות, מתחיל בעשר בלילה, ואף על פי כן אסור להחמיץ דקה ממנו. הוא חושף בפני הצופים - גם המתוחכמים בעיני עצמם, כאלה שמעורים בסביבתם, שצורכים תקשורת באופן סדיר - את הכוחות הפועלים מתחת לפני השטח, אלה שבאמת מנהלים את העניינים, ואשר אף לא אחת ממטרותיהם - כך מתברר - מועילה וטובה לכלל העולם.
ומכיוון שאין לו המשאבים לצאת למלחמות הישנות, הקונבנציונליות, הוא עושה זאת בדרך של חדירה דרך סדקי הדמוקרטיות שאותן הוא מעוניין לתקוף. הוא קונה אישים שמקימים בארצות השונות מפלגות פרו־רוסיות, משתלט בכוח על התקשורת, רוצח יריבים פוליטיים ומטה תוצאות של בחירות.
ואז באו הבחירות בארצות הברית. בדייקנות מקפיאת דם משרטט הסרט את שיטות העבודה של מערכת הסייבר שפעלה לטובת דונלד טראמפ, אם בהפצצה שיטתית של הרשתות החברתיות במסרים חיוביים, ואם בהפצה של אגדות שליליות על מתחריו. בוטים, טרולים, כל השמות הללו, גויסו לקרב כדי להושיב את טראמפ אסיר התודה, ולפחות בעל החוב לפוטין, בחדר הסגלגל בבית הלבן, והתשלום כמעט לא איחר לבוא. כבר בשבועות הראשונים לכהונתו כנשיא ניסה טראמפ, בניגוד לדעת יועציו, להסיר את הסנקציות שהטיל קודמו אובמה על רוסיה, אך לבסוף נאלץ שלא לעשות זאת.
כך או אחרת, המחשבה על נשיא אמריקאי בבית הלבן הפועל על פי רצונותיו של דיקטטור רוסי רצחני וחסר מעצורים, יכולה וצריכה להדיר שינה מעיניהן של ארצות המערב. העולם, כפי שהוא משתקף מהסרט, מצוי במלחמה, ורובו לא יודע את זה. שיטות המלחמה השתנו. הטנקים כבר אינם דוהרים בשטח אלא ברשתות החברתיות. טכניקות המלחמה החדשה משתפרות מיום ליום. כבר לא די בפריצות לנקודות האסטרטגיות, תחנות כוח, שירותי גז, משרדי ממשלה וכיו"ב. הפריצה העכשווית מכוונת לתודעת האנשים. לפחדיהם. כבר אין צורך לחשוף את אישיותו או מעשיו של המתחרה. ממציאים במקומו דמון דמיוני. גולדשטיין של אורוול ב"1984". סורוס בהונגריה. הערבים נוהרים לקלפיות. קוראים לזה ניו מדיה, אבל במציאות זה: הפחד את ההמון ונווט אותו לכיוון הרצוי לך. וזה עובד. עובדה - טראמפ בבית הלבן. אגב, די לצפות בהילרי קלינטון בסרט במספר הדקות המצומצם שניתן לה כדי לגלות איזו אישיות הפסידה אמריקה והפסיד העולם, וקיבל את דונלד טראמפ. פחד. פוטין תוקף, והטובים ישנים. פחד.
התרעות פיקוד העורף