אז אורי זוהר חוזר. פעם נוספת. אין סיבה לרוץ להתקהל בשער הגיא, אורי לא פשט את הקפוטה והשטריימל, גלגל ג'וינט וחזר לעשות את "מציצים - דה נקסט ג'נריישן". הוא יצר סרט, אבל למילייה שלו, ואם להתרשם מהמעט שרואים על הסרט, שוב אין סיבה לרוץ להתקהל ליד הקופות: רקדנית חוזרת בתשובה, בתחילה מוותרת על הטייטס הצמודים, אחר כך (בדמעות) על נעלי הבלט, ובסופו של עניין, בסצינת השיא של הסרט, כולה כבר צנועה וחסודה, היא כבר מניחה עצמה בזרועותיו של אבא הגדול בשמיים, אוחזת את הסידור בידיה, פניה נלחצות אל אבני הכותל. קאט.

נו שוין. שיהיה. בכל סצינה של בני פורמן יש יותר קולנוע אותנטי ומתוחכם מכל סרט הרקדנית כולו, אבל את אורי זוהר, שמודע לכך, זה בכלל לא מעניין. הוא מייצר קולנוע מגויס לקהילה שלו, לחזק את המתנדנדים, להביא קליינטים חדשים, לדחוף לכולם עוד ועוד את תוכניתו העצומה של הקדוש ברוך הוא יתברך שמו.

זו הסיבה שהניעה אותו בכלל להוציא ראש מירושלים. הדיל לצוות היה: אתם תצלמו לי את הסרט שאני רוצה, ובתמורה אני אתייצב מול המצלמות שלכם לספר את הסיפור שלי, איך היו החיים הקודמים, איך ולמה חזרתי בתשובה. בסך הכל עסקה הוגנת. הכל גלוי, איש לא מרמה, איש לא מבטיח ולא מקיים.

רואים על אורי זוהר שהמצלמה כבר מזמן לא עושה לו את זה. הצורך שלו בליטופים נעלם. ימי ה"אני יפה?" כבר מזמן מאחוריו. הוא לא, נגיד, יהונתן גפן, שתעירו אותו בשתיים בלילה ועל המקום הוא כותב לכם בחדווה שני ספרים על מונה ושיסל ואריק ומוישה איש כסית. כוסו של אורי זוהר מלאה, הוא שרוי בנחת בעולמו, ולא היה מטריח עצמו ליקום הדל שלנו אלמלא היה לו צורך לקדם את העסקה.

אורי זוהר. צלם : ראובן קסטרו אורי זוהר. צלם : ראובן קסטרו

ומתוך כך, כשהוא באמת לא מתעלף לפרוש בפעם המי יודע כמה את סיפורו, אבל בכל זאת התחייב ועליו לקיים את ההתחייבות, הוא מספר ככה בהילוך שני את סיפור החיים שלפני, ובעצם כאן מצוי החלק היחיד באמת שלמענו שווה הסרט מאמץ צפייה. זה קרה, מספר זוהר, כשפשנל כיוון אותי לעשות סטנד־אפ, ולא יכולתי שאפילו אדם אחד באולם לא יהיה מרוצה. עשיתי מאמצים עצומים להיות מצחיק יותר, לרצות יותר את הצופים, וככל שעבר הזמן חייתי למען הקהל, לא היה אורי, הייתה רק קליפה שהופיעה על במה, שהלכה והתרחקה ממני, אורי האמיתי שבפנים.

אז לטוטאליות הזו - שהוא מנסח אותה בצורה כה יפה בסרט - לא הייתה ברירה מלבד לגרום לו לצאת מדעתו, או למצוא אפשרות אחרת, טוטאלית לא פחות אבל שפויה יותר. ואז, במקרה, או בסייעתא דשמיא, לך תדע, הופיע בחייו של אורי זוהר הרב זילברמן הידוע מירושלים, והשאר גלוי וידוע וסופר כבר בשפע ראיונות וסרטים אחרים. האם הטוטאליות הזו ופתרונה שווים שעה ורבע של צפייה? לא בטוח. בכלל לא בטוח. כבר בגרנו כולנו, שיבה זרקה, אורי זוהר שם, אנחנו כאן. אט־אט הוא הולך ונמוג. בטוח שאפשר כבר לרדת ממנו ולהתרפק על מישהו אחר. הגיע הזמן שתעזבו אותו, תעזבו אתכם, צריך לסגור דלת וללכת הלאה.

"אורי זוהר חוזר", יום ב', 4.2, הוט 8