אחת התופעות הבלתי מובנות בעולמנו, כמו מרכז הליכוד וכרישה, היא אופרת הסבון. חכמים כבר כתבו מגילות ובהן ניתחו את הז'אנר מייצר הדמעות השיטתי, הפשטני להחריד, כל פרק חצי קילו אהבה, חצי קילו בכי, והכל נמתח ונמתח בנפתולי השקשוקה, הכל במחירי סוף העונה - והציבור בהמוניו קונה. עובדה. לא רק מפי חובבי אופרות סבון קלאסיים, מכל עבר בכלל אני שומע בתקופה האחרונה - גם מצד אנשים שאני רגיל לראותם טורפים כל חלקיק משעות הפנאי כשהם פורטים כמו מורעבים על פסנתר, או חוקרים את מבנה החלבון עד שעיניהם נעצמות - ופתאום כל זה נשכח. מזניחים את מלאכות הבית, את ההיגיינה האישית, ושפתותיהם ממלמלות שוב ושוב כמוכי הלם רק שתי מילים: הכלה מאיסטנבול, הכלה מאיסטנבול, הכלה מאיסטנבול.

קצת השתגענו כולנו. בזמנים שאין ספור סדרות משובחות שוצפות, פשוט צונחות ושוצפות, כמו מפל מהמסך, סנדלרים, מנהלי קרנות גידור, נפחים, טייסים, מתקיני תריסים, מנתחי מערכות ומנתחי מוח - כולם מתאספים בסלון וצופים בנשימה עצורה במסטיק הרגשות הפשטני והדביק הזה.

פשוט לא להאמין. נסתם המוח, פסע לאחור עשרה צעדים ונשלח לקרן זווית, ודייסת רגשות בסיסית של תינוק הוזנקה קדימה לחזית הגולגולת. שלא לדבר, לא לשכוח, שמדובר בתוצרת של הגרועים באויבינו. בפרי האולפנים בארצו של הרודן האנטישמי שרודף אותנו חדשות לבקרים, הפרזידנט רג'פ טאיפ ארדואן. זה ששלח לכאן את המרמרה. שגזל מאיתנו בהבטחות שווא להטבת יחסים 21 מיליון דולר ולקח את הכסף וברח. רק הסיפור הזה לבדו שווה עיבוד אומנותי, ואם לא אופרת סבון אז לפחות סדרה דרמטית שעוסקת בשאלות של טוב ורע ומצפון אנושי. מזה אתה מפחד, אה, יא רג'פ? למה על זה אתה לא מצלם סדרה, אה, רג'פ?

איך אפשר, אם מותר לשאול בנימה אישית, איך אפשר להעסיק מוח מפותח אפילו דקה אחת בשאלה אם הרומן בין פארוק לסורייה (איזה יפה, שאלוהים ישמור אותה, איזה יפה) יצלח בסוף, ואם יתגברו על התנגדותה של אסמה סולטן, אמא של פארוק - שמצד אחד אפשר לחבב אותה, ואפילו לצחוק מהדרך הדיקטטורית־צבאית שבה היא מנהלת את כל המשפחה (חראם על מוסטפה, היא עוד תגמור לגמרי את המסכן), ומצד שני, חוסר היכולת שלה להבחין ברגשות הזולת ולכבד אותם והתעקשותה לכפות על כולם, ובמיוחד על פארוק, את רצונה די מעכירים את האופן שבו אנחנו מתבוננים בה. אבל זו בעצם אומנות, נכון? להראות זווית שונה של דברים. לעורר מחשבות. ובאמת בעניין אסמה סולטן, אני מוצא את עצמי לא פעם משתתף בדיון ער עם חברים באשר לאישיותה המרתקת והמורכבת.


"הכלה מאיסטנבול". צילום מסך "הכלה מאיסטנבול". צילום מסך


לגבי פיקאט ברור שאין שאלה בכלל. הנחשה הזו היא חד־ממדית לגמרי. יפה כמו מלאך של אלוהים, אבל - כמו שהזהירה הקוראת בקפה את אסמה סולטן - היא תהפוך את בית האחוזה על ראשו. כואב הלב. בחיי כואב הלב. וזה עוד כלום לעומת השיברון הרגשי שהרגשתי כשעומר (מה הקשר של אחד מוזנח כזה לסורייה?) דקר את פארוק. אלימות? סתם ככה ברחוב? רק בגלל בחורה? מה, נהיינו כמו חיות, עומר? לאן כל זה יגיע? האמינו לי, כל הלילה בכיתי.

 "הכלה מאיסטנבול", ויוה