אם אר. קלי שכב או אנס את הקטינות - יחליט בית המשפט האמריקאי. אר. קלי, עם זאת, זכאי, לפחות עד שיוכרע דינו, להתקיים בנפרד מהסדרה על אר. קלי. אישה שהותקפה מינית היא לא פחות מקדושה. אישה המתייצבת מול המצלמה ואומרת שהחליטה להגיע דווקא עכשיו כי ראוי שהעולם יידע וייזהר מהאיש מעוררת מידה של ספקנות. אם מדובר באדם כה מסוכן, רק ראוי היה מצדה להזהיר את העולם מפניו עוד לפני שנים, והעובדה שלא נהגה כך בוודאי גרמה לנשים נוספות להיפגע ממנו, וחבל.
אי אפשר להטיל ספק באותנטיות כאבה של אישה שנפגעה מינית. אבל כשהראיון הופך למלודרמה מופרזת, שבה עושה הבמאי שימוש בדמעותיה הנוטפות של אישה, או באישה הנמלטת מהמצלמה מפאת כאבה, שוב מתעוררת תחושת אי־נוחות. לו אני הבמאי, הייתי מצלם את הקטע מחדש אחרי שהאישה הייתה נרגעת. במאי "לשרוד את אר. קלי" מעדיף את זה יותר נרגש, פחות שקול, הולך על הסגנון הרטוב מדמעות.
ועוד נקודה עיקרית שלא עומדת לזכות הסדרה: לפחות בתחילתה, אין לה ספק. אר. קלי אשם. הוא עשה את כל המיוחס לו. לא מקשים על המתראיינות. לא מערערים על הראיות המוצגות. אשת צוות מהלהקה זוכרת שבאחת מנסיעות הלהקה ראתה את אר. קלי מקיים יחסי מין עם אלייה, מי שתהיה רעייתו, עוד בהיותה קטינה. זה היה, כדבריה, "לא ראוי". האם ירדה מאוטובוס הלהקה מיד ודיווחה לשלטונות? לא. למה לא? אין למפיקי הסדרה תשובות לעניין זה. בעצם אין להם גם את השאלות. אז מה יש לנו בעצם - את כתב ההרשעה. ואת כתב ההרשעה ממילא - אם אר. קלי אשם - יכתוב השופט. אז מי בעצם צריך את הסדרה הזו?
התרעות פיקוד העורף