לאחר שידוריהם של שני הפרקים של הסרט השערורייתי "לעזוב את נוורלנד" ביס דוקו בסוף השבוע האחרון, אלפי אימהות יהודיות נשמו לרווחה. כזכור, להופעה של מייקל ג'קסון בישראל בשנת 1993 הגיעו אלפי ילדים ישראלים. רבים מהם מתחת לגיל 12. אף אחד מהם לא זכה לתפוס את עינו של ג'קסון ולהיכנס איתו לאחוזת נוורלנד. שלא כמו וייד רובסון (36), מעריץ שרוף אותו הוא צד במהלך מסע הופעות באוסטרליה. וייד היה בן 7 בפעם הראשונה שאליל הפופ החדיר את איבר מינו לפיו.

כך וויד, כוריאוגרף מצליח שפרץ עם בריטני ספירס ואן סינק (הרבה בזכות תמיכתו של הזמר ) וג'ימי סייפצ'ק (40), שניהם נשואים לנשים עם ילדים ומתפקדים לא רע יחסית, (להבדיל מילד נוורלנד אחר, מקולי קאלקין) פותחים את הפצעים בלי להניד עפעף . מספרים, כל אחד מביתו, את כרוניקת האירועים בצורה כמעט מנותקת, אופיינית למי שחווה ניצול בגיל כה צעיר. בטח כאשר הניצול מתרחש בעולם אגדי מבודד בו שולט אליל שמזהיר אותם מנשים- כי הן מרושעות. (ואכן על ספת הנאשמות יושבות האימהות המסונוורות שלא ראו).

התוצאה מטלטלת למי שהאמין שג'קסון היה שה תמים למרות התלונות שהוגשו נגדו במהלך הקריירה שלו, אך אני מצאתי אותה מתישה בעיקר בגלל הדרך בה בחרו לצלם את הסרט. המצלמה הסטטית עד זרא שהופכת את הצופה לסוג של פסיכולוג בעל כורחו הנאלץ לשמוע עדויות מפורטות וקפואות על הילדותיות של הכוכב והדרך בה הוא שיחק עם הילדודס. במשך 4 שעות תמימות שמחולקות, למזלנו, לשני פרקים ורק לקראת הסוף מעט מהרגשות משתחררים ומגיעים לקליימקס מסוים שנובע בעיקר מרגשות האשמה של הילדים וסובביהם ולא מהמעשים עצמם.

ואמנם, הבימאי דן ריד בחר לא להגיש מסמך קולנועי או אפילו עיתונאי אלא בעיקר מסמך רגשי מורכב ולא צהבהב ולכן צמצם בעריכה וסמך על החשיפה האיטית האותנטית של הפרטים הסליזיים, הפורנוגרפיה והעובדה שג'קסון אהב בעיקר שנוגעים לו בפטמות. זה אגב תתפלאו, גילוי פחות מעניין מהסיפור של וייד על הפעם שהקנאה הציפה אותו כשהבין , אז כבר בן 11 , שמייקל מחליף אותו בילד אחר להיות אתו במקלחת ולגעת בו .

עם הרמת גבה או לא, הסרט המזעזע "לעזוב את נוורלנד" על שני פרקיו, הוא בעיקר סיפור על אהבה. האהבה העמוקה שפיתחו הילדים לאליל הפופ שניצל אותם. אהבה שגרמה להם להגן עליו גם כאשר התחילו התלונות נגדו להיערם.

בעידן המי טו כשמדובר בגברים שחושפים את מנגנון ההגנה הפנומנלי של נפגעי ונפגעות ניצול מיני ומשפחותיהם לשקר לעצמם ולחיות בהכחשה עד התקף החרדה הראשון יכול אולי לצמצם את החשדנות כלפי מי שבוחרים לפתוח את תיבת הפנדורה במקרה זה, 10 שנים בדיוק אחרי מותו של האדם או אולי המפלצת שהם אהבו יותר מעצמם.