לאחרונה שודר אצלנו סרט הפחדה אמיתי מאוד על הדיקטטור הרוסי ולדימיר פוטין, שהראה כיצד הוא כובש את העולם הדמוקרטי דרך המחשב האישי בלי לירות ולו ירייה בודדת. אמיתות חלקיות מאוד וסיפורים כוזבים מפוזרים ברשת על המועמד הבלתי רצוי, נכנה אותו לשם המשל הילרי קלינטון. מגיבים בשכר, טרולים כוזבים, תוכנות בוטים אוטומטיות ועוד מיני מילים של עידן הסייבר החדש מפיצים את הכזבים במיליוני העתקים, והוקוס פוקוס, המועמד הרצוי, ובמקרה גם בעל חובו של הדיקטטור הרוסי, נכנה אותו לשם המשל דונלד טראמפ, למרבה ההפתעה ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות, לוקח את הבחירות. בעצם מה הפלא, הרי כבר למדנו שאי אפשר לסמוך על הסקרים.

בלי, חס וחלילה, חמסה חמסה, שום בצל, לטעון לשימוש בשיטת פעולה דומה בידי אישיות כלשהי בארצנו הטהורה מכל קומבינות הסייבר המכוערות הללו, באופן המקרי ביותר, צצה לה כחודשיים לפני הבחירות גברת הטוענת כי לפני כ־40 שנה חשף עצמו בפניה ברפת הכפר הירוק המתמודד בני גנץ. חיי נהרסו מאז, טוענת בכאב הגברת, בין קפיצה מניו יורק לווגאס, שם היא נושאת בעוז את כאבה הגדול כבר שנים רבות.

לא חולפים מספר שבועות, הנחשפת ברפת מסיימת את תפקידה הציבורי הכאוב ונגוזה מהבמה, ובאופן המקרי ביותר מתברר כי - הפלא ופלא - הטלפון הסלולרי של אותו מועמד (גנץ, בני גנץ), נפרץ בידי האיראנים (שמכחישים). אל הדגל נקראים מומחים למיניהם, למשל מומחה הסייבר מעיריית ירושלים ניר ברקת, המסביר בכובד ראש מתוך ניסיונו בפינוי אשפה וניקוז ביוב כי "מישהו" כאן התרשל. את הרשתות החברתיות מציפים לחשושים ארוטיים על הסיפורים האינטימיים שחמנאי כבר נהנה מהם ואוטוטו יתענג עליהם הציבור בישראל. ועכשיו לך תוכיח לאדון כהן שמתלבט איזה פתק לשים בקלפי שאין לך אחות.

גנץ לא בנוי להתפלשויות האלה בביבים. הוא יודע להניע אוגדות. אין לו בימ"ח עב עורף מאולף כדודי אמסלם ואישה בוטה כמירי רגב שתקפוץ ראש בצהלה לכל ערימת דומן מצחינה שתפגוש בדרך. הוא מסתכל אחורה ורואה שם העתקים מנומסים שלו, כבוגי יעלון וגבי אשכנזי. יש ועוד איך בקמפיין של גנץ כישלון מודיעיני גדול, והוא שהאמין בנאיביות שהעם הזה התבגר וקץ בפלגנות ובגסות וניתן לפנות אליו בענייניות, ושגם היריב שלו ינהג באופן דומה. וככה, עוד לפני שהספיק לומר פתרון מדיני גילה שטוענים נגדו שחשף עצמו לכאורה לפני 40 שנה מול פרות, ושחמנאי מתחרמן על התכתבויות אינטימיות שלו, לפי השמועות.

גם יאיר לפיד נמנם. לפיד, שועל ותיק וערום, היה צריך לצעוק לגנץ בוקר וערב שחובה לחייל מראש עשרה מומחי ג'ורה כמו רוני מאנה. וכשמחטיפים לגנץ ב"ישראל היום" עם רמז מעומעם (הו, המורה פוטין) על חשיפה נוספת בפני ילדה בת 7, לא להגיב במשפטים מעולפים ששלושת רבעי עם לא מבין, דוגמת "זה רק ספין פוליטי", אלא באותו רגע לשגר כיפת ברזל בדמות רוני מאנה שיצרח "ביבי ושרה לא אוהבים מרוקאים". ומה זה חשוב אם שרה משוכנעת שמרוקאים הם חיות, או מרוב אהבה אליהם הולכת לישון כל לילה עם תרבוש על הראש - הספק (הו, המורה פוטין) כבר ניטע בלבבות הנכונים.

בתחילת השבוע הוציאה כחול לבן סרטון יו־טיוב שמלמד שהיא לא תופסת. פשוט לא תופסת. הסרטון, למי שהחמיץ, כוון לנתניהו, ונושאו היה, אנחנו השלושה פלוס לפיד מפוצצים מניסיון ואתה לא יכול ללמד אותנו דבר. יש בכך אמת רבה, אבל מה חשובה כאן האמת. מה חשוב כאן הניסיון המשותף של שלושה רמטכ"לים אם כחול לבן חסרה את האכזריות לדאוג שבשבוע הבא יעלה לרשת סיפור מומצא שנתניהו אוהב לכאורה ללבוש לבני נשים. ככה, רק ככה (הו, המורה פוטין) מנהלים מערכת בחירות עניינית.



***

"יוצאים מהכלל" 

התוכניות להקמת בית מקדש בהר הבית כבר מוכרות. אבל לא תאמינו מה מתכננים המתכננים לאשדוד

את הפרק הראשון בסדרה החדשה מקדיש רוני קובן לאלה שכבר עמלים באופן מעשי על הקמת בית המקדש השלישי בהר הבית. קובן החביב לא בא להסתכסך עם אף אחד, מזמין את הפציינט התורן בעזרת שאלות תומכות לפרט עוד ועוד בעניין המקרה שלו.

ובמקרה של קובן כאן קצת חבל. אף על פי שמדובר בשיטה עיתונאית לגיטימית, אולי דווקא כאן, אם היה בוחר להסתכסך קצת, העיניים היו מעט פחות נעצמות. כבר שמענו על בוני בית המקדש השלישי. שמענו על החולמים, והבנאים, והדגמים, והפרה האדומה. שמענו על הבית שיפיץ אור גדול ויהיה מפגש בין האל לברואיו על פני אדמות. כבר שמענו על כל זה.

אחד אחד מצליחים מרואייניו של קובן להיות לא לגמרי מעניינים. האישה המתגוררת מול הר הבית ורואה את כיפת הסלע מחלון המטבח, ומעל החביתה המיטגנת חולמת על היום שתראה משם את בית המקדש. יהודה עציון, אותו יהודה עציון, חוזר על האיום שהוא משמיע מדי פעם שאם יהיה צורך להילחם גם ביהודים כדי להגשים את חזון מדינת ההלכה, אז יעשו מה שצריך. גם ח"כ יהודה גליק מעלה פיהוק. אותם דיבורי קדושה ושכינה ואור גדול מוכרים, גם אם נאמרים בכוונה ג'ינג'ית גדולה, עדיין אינם מרטיטים אוזן חילונית.

מי שבכל זאת מעירה את התוכנית מפיהוקה היא חבורת הנערים המנסה להבריח בתיקי גב גדיים להעלות לעולה על הר הבית. מילא בעלי החלב על השפתיים הללו, חבורת עולי ימים עם יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי פיקוח הורי, שמדברים גבוהה־גבוהה על מסירות נפש, שכינה וכיו"ב. מסכנה המשטרה שצריכה להקצות עשרות שוטרים ובלשים לסיכול מזימות הנערים בשיטות שנלקחו היישר מ"טום וג'רי".

ושיאה של התוכנית, שבו גם קובן המאופק אינו מצליח להסתיר את גיחוכו, הוא במפגש עם האדריכל שקיבל על עצמו לתכנן את בית המקדש ואת ירושלים החדשה בכלל. איך כל זה נוגע לאשדוד, ואיזה מהפך הולכת לעבור העיר כשהשכינה תגיע אליה, וכמה שהעולם כולו הולך להתעלף מהעניין - ובכן הקורא מוזמן לצפות בפרק בעצמו. כותב מילים אלה נרגש מדי מכדי לתאר את שראו עיניו.

"יוצאים מהכלל" בהגשת רוני קובן, ישראלים שחיים כאן אחרת, כאן 11, ימי א', 21:00

רוני קובן. צלם : רענן כהןרוני קובן. צלם : רענן כהן


***

ה־VAR עלינו, ערוצי הספורט

שופט עצר משחק בשבת האחרונה לחמש דקות תמימות כדי שאנשי ה־VAR יוכלו להגיע להחלטה בעניין מעורר מחלוקת. כמה צופים מאבד ערוץ כאשר במשך חמש דקות לא קורה דבר?

יעבור זמן עד שילמדו במגרשי הכדורגל איך לאכול את מצלמות הטלוויזיה שנכנסו למשחקים ככלי עזר רשמי לשופטים. נקודה שחורה אחת מנדנדת נרשמה כבר בשבת האחרונה במשחק הראשון שבו נעשה שימוש ב–VAR במשחק בין מכבי ת"א להפועל חדרה. שופט המשחק עצר את המשחק לחמש דקות תמימות, כדי שהיושבים בניידת והוא עצמו יגיעו להחלטה בשאלה אם הייתה בעיטת עונשין לחובת הפועל חדרה. חמש דקות, במונחי כדורגל ישראלי בינוני ומשעמם, הן הרבה יותר מפרק הזמן הנחוץ לצופה להתייאש ולנטוש את הערוץ המשדר את המשחק ולעבור לפרק הסדרה שבמהלכו נרדם אתמול בלילה. על מסי אי אפשר לוותר. על, נגיד, צ'יבוטה, אפשר גם אפשר. זה רע לקבוצות, רע למפרסמים, רע לערוץ המשדר.

כדי למנוע בריחת צופים לערוצים אחרים אפשר להקצות ל–VAR שתי דקות מקסימום להחלטה, עם שעון עצר בפינת המסך שיורד בדרכו אל האפס. הספיקו בזמן, סבבה. לא הספיקו, חוזרים אל המקורות ואל השופט בן זונה. זה מספיק טוב.

 VAR. צלם : אודי ציטיאט VAR. צלם : אודי ציטיאט