שלום, דרור.
"שלום".

נו, אז תסביר למה הודחת.
"עשו לי עוול, זה הכל פייק ניוז, אני קורבן של השיטה, הפיצו עלי עלילה, ואני קורא מכאן ליועץ המשפטי לממשלה לחקור מה בדיוק קרה שם על האי".

אוי, נו, זה פתטי. אין לך הסבר יותר מוצלח להדחה המבישה שלך?
"תשמע, האמת היא שאולי מלכתחילה אני לא החומר האנושי הכי מתאים לאירוע הזה. אחרי הנחיתה על האי חטפתי שוק. זה לא רק הידע בהקמת מחסה ובהדלקת אש שאין לי, זה הבום של המפגש עם טיפוסים קיצוניים שהולכים ונטרפים ככל שהזמן עובר. צריך להתמודד ולהתעמת איתם או להבין ולהכיל אותם".

ומה אתה עשית?
"לא זה ולא זה. פשוט ירדתי מתחת לרדאר ונתתי לזמן לעבור. ביום הראשון, כשהתחלקנו לשבטים בעצמנו, ראיתי במני את הניצוץ ההישרדותי וחברתי אליו. אחרי ערבוב השבטים הייתי במיעוט בשבט שלי, כך שלא היה לי סיכוי. חיכיתי שאלוהי ההישרדות או ההפקה יחלקו לי קלפים אחרים".

זה נראה לך דבר חכם לעשות, פשוט לחכות?
אפילו לחכות שם זה לא פשוט. כל יום נמתח ונמרח, וסיר הלחץ האנושי סוגר עליך. זה מתחיל הכי הזוי כשאתה פוגש על אי בפיליפינים את ליהיא גרינר בשמלת נצנצים, וזה רק הולך ונהיה יותר גרוע. התחלתי לפנטז על המבורגר אף על פי שאני צמחוני. הרגעים היחידים שנהניתי בהם היו כשנכנסתי לים המדהים וכשזו־ארץ צעק 'צאו לדרך' בתחילת משימה. האדרנלין בגוף משתולל, ועשיתי הכל כדי לנצח".

זה עדיין לא עזר. הפסדתם במשימות.
"כשבשבט השני נמצאים מר ישראל (מישל), מר פרו (אייל ברקובר) וגברת אסטרטגיה (נעמה קסרי), לא היה לנו באמת סיכוי. כל מה שנשאר היה לצחוק מהבדיחות המילוליות של אסף אשתר".

וזה באמת היה מצחיק?
"כן, על האי הכל מאבד פרופורציה. יום אחד הוא כמו חודש בחיים רגילים. כף אורז טעימה כמו ארוחה בטאיזו. אם מישהו רק מתקרב לדבר איתך, אתה מרגיש נאהב ורוצה להתחתן איתו. בתנאים האלה כל בדיחה של אסף אשתר מצחיקה כמו עונה של 'סיינפלד'".

או־קיי, אז בראייה לאחור, איפה טעית?
"כמו שאמרתי, הרבה דברים היו לרעתי. אני לא מרבונה (כמו שקוראת לזה שמחה) ולא עשיתי בריתה (כמו שקורא לזה מני נפתלי) עם האדם הנכון. אין לי חצי מיליון עוקבים באינסטגרם וגם לא וי כחול (כמו שאמר אייל ברקובר), אף על פי שרק השבוע נוספו לי עוד שני עוקבים. אבל למדתי שם המון דברים".

מה למשל?
"שהתואר 'מפורסם' או 'VIP' הוא פלואידי. ישנם מפורסמים מסורתיים כמו עינת ארליך ואסף אשתר שהתפרסמו בתקשורת, ויש זן חדש של 'מפורסמים שלא מכירים אותם'. כלומר, ישויות דיגיטליות שעשרות אלפי אנשים עוקבים אחריהם, אבל הם לא כאלה שמוכר הפלאפל בקריית שמונה יתעלף מנוכחותם".

טוב, באת למרוח אותי? הרי לא הלכת ל"הישרדות" כדי ללמוד על מפורסמים חדשים.
"נכון, אבל גם לא הלכתי כדי לקחת את המיליון. ברגע שהבנתי שהדרך שלי להתקדם חסומה, העדפתי לבצע אקזיט, לחזור לנשום אוויר, להתקלח ולאכול מזון שיש עליו תבלינים כמו מלח. תכלס גם התגעגעתי לפרימו, והיו לי ימים נפלאים איתו ועם רתם בווילה".

ספר לנו משהו שהצופים לא יודעים על מה שהיה שם?
"התנאים יותר קשים ממה שנדמה. למשל, המחסה שישנים בו מסריח באופן מאוד ספציפי. זו תרכובת ריחות של המון בגדים שלא כובסו של תשעה אנשים שלא מתקלחים, בתוספת הבל פה ללא צחצוח שיניים".

נראה שסבלת... אז למה הלכת לשם בכלל, מה רצית להוכיח?
"זאת הייתה הזדמנות לקחת הפסקה מהחיים. באופן אישי, אני מרגיש שגם עשיתי סוג של תיקון, ואני מודה לעידן הזה שמאפשר לי לעבור תהליכים פסיכולוגיים דרך הטלוויזיה. ב'מחוברים' חשפתי חולשות וזהות מינית אלסטית, היגגתי תובנות שקשורות בילדותי ואיך הן השפיעו על עיצוב דמותי הבוגרת. ב'הישרדות' רק רציתי לצאת גבר".

אבל יצאת חומוס.
"ממש לא. אני שמח על הדרך שעשיתי. והעיקר שהלכתי עם האמת שלי!".

על מה אתה מדבר? הודחת אחרי שבוע!
"מבחינתי הראיון הזה נגמר".

גם מבחינתי.

דרור רפאל: ב"מחוברים" חשפתי חולשות ומיניות אלסטית, ב"הישרדות" רציתי לצאת גבר

סיר הלחץ האנושי סוגר עליך: אחרי ערבוב השבטים הייתי במיעוט בשבט שלי, כך שלא היה לי סיכוי. חיכיתי שאלוהי ההישרדות או ההפקה יחלקו לי קלפים אחרים