בשנים האחרונות ראיתי את אולסי פרי לפחות 20 פעם ברחובות. ראיתי אותו לפני שבועיים בסופר ברמת גן, גוהר על עגלה בגופו הארוך, גורר רגליים, מזדקף לאסוף מוצר שאחרים זקוקים לסולם כדי להגיע אליו ומנחית את עצמו בחזרה.
אין בסרט של דני מנקין הרבה חדש. מנקין לא הצליח לחמוק מהבעיה שנוצרת מכך שאנחנו בקיאים בהיסטוריה הפרטית והציבורית של אולסי פרי ולהפתיע אותנו ביותר מדי חדש. יותר מדי אולסי הפרטי נותר בגדר נעלם. סיפורי תמי בן עמי, הסמים וההברחה הכושלת לארצות הברית. עשר (!) השנים בכלא. מנקין נופל בפח עתיק של עיתונאים - מלטף במקום לנעוץ עמוק שיניים וציפורניים. לא מרצון לפגוע בבעליהן אלא מתוך כוונה שלטובתה בעצם התכנסנו כאן - לעניין את הצופה.
יש משהו מעט עגום במראהו של אולסי פרי, האיש המוכר שמתנהל באופן מסורבל ברחובותינו. הוא גבוה מדי, בולט מדי, לא יכול להיטמע לגמרי. הוא ציפייה מאכזבת תמיד. הוא תזכורת תמידית לנו, אבל בעיקר לעצמו, לפסגה שאליה הגיע, לתהילה שהיה חלק ממנה ולחיים הקטנים, הצנועים, שהוא חלק מהם עכשיו. יש לו אהבה חדשה. בימי שישי הוא חובש כיפה ועושה קידוש, אבל עם כל הכבוד - זה אולסי פרי. לפחות היה אולסי פרי.
התרעות פיקוד העורף