כשמוריה קור למדה בבית הספר היסודי ואחד המורים היה שואל אם יש לה קשר משפחתי לאבשלום, היא מיד הייתה עונה "קשר עקיף". לפני כשנה נחשפנו בסרטון ויראלי ומשעשע שלה מה זה באמת אומר להיות הבת של הדוקטור הכי מפורסם ללשון העברית, אבל מסתבר שעדיין לא כולם מאופסים על ייחוסה המשפחתי. "לא מזמן הנחיתי פאנל בחירות", היא מספרת, "וראש המתנ"ס שהזמין אותי להנחות בירושלים אומר 'את קור - נכון? תדעי לך ש'הפיל שרצה להיות הכי' זה הספר שהילדים שלי הכי אוהבים'. אז עניתי, 'כן, הוא נורא השקיע בזה, אני מאוד שמחה שאהבת' (הספר נכתב על ידי סופר הילדים המנוח פאול קור, אין קשר משפחתי – ט"ל). אז יש גם דברים משעשעים כאלה".

קור (36), בתם של אבשלום וזהבה, סופרת ילדים ואשת תקשורת שגם משדרת בגלי צה"ל עם שהרה בלאו ומופיעה מדי פעם בערוץ הכנסת, היא קודם כל חוקרת ספרות פמיניסטית פוליטית הנמצאת בעיצומה של עבודת הדוקטורט שלה. היא גם סאטיריקנית ואישה מצחיקה באופן כללי. כשאני משתפת אותה בכך שפעם הייתי צריכה לשאול משהו את אביה ועמדתי לשלוח לו מסרון, ולקח לי כמעט 20 דקות לנסח את ההודעה, היא אומרת: "אני לא מבינה איך עדיין אין 'יישומון' שעוזר לנסח הודעות לאבשלום קור".

בעזרת השם

נפגשנו בבית קפה תל־אביבי ליד תאגיד השידור "כאן", באחד הימים שבהם היא מגיעה מהיישוב אפרת לתל אביב לצורך צילומי תוכנית הסאטירה "עד כאן", שבה היא משמשת כחברת פאנל. העילה למפגש: מופע חדש שעולה מחרתיים בבית אבי חי בירושלים (3 באפריל, 20:30), "מה שלומך אחות", עם המוזיקאית והיוצרת ענת מלמוד, על כתיבה נשית לדורותיה. "המופע הוא פרי מחקר שעשיתי באוניברסיטה על ניאוף, בין היתר גם בחברה הדתית", היא מספרת, "נתקלתי באנתולוגיה בריטית, שם סיפורי הניאוף תמיד מוקמו באיזה כפר קטן באנגליה עם מוסכמות חברתיות מאוד נוקשות. אני מניחה שאז איש לא העלה בדעתו שלמתנחלים יש את אותו דפוס. משם כבר צללתי לסיפורים של נשים כותבות, ומצאנו שיש איזושהי חפיפה היסטורית בין שלבי התפתחות הספרות הפמיניסטית לבין שלבי התפתחות התנועה הפמיניסטית. מה שמקל עלינו לראות איפה אנחנו נמצאים בחברה שלנו ביחס לספרות וביחס לעולם".

כשאת מדברת על "החברה שלנו", את מתכוונת לחברה הדתית־לאומית?
"זה מעניין במיוחד. את יודעת, אומרים שכל אופנה חברתית מגיעה לציבור החילוני באיחור של עשור, ואל הציבור הדתי־לאומי באיחור של 20 שנה. אז הפער עצום. אני אתן לך דוגמה משעשעת, אם לפני עשר שנים חילונים נתנו לבנות שמות של בנים או את השם עמית, אז רק עכשיו את יכולה למצוא בנות מתנחלים רצות על הגבעות שעונות לשם עמית. זה תהליך וזה לקח זמן. ושמות מבחינתי הם תמיד ססמוגרף טוב כדי לבחון תהליכים".


אבשלום קור. צלם : מירי צחי אבשלום קור. צלם : מירי צחי


ואיפה אנחנו ממוקמים על הרצף הפמיניסטי של העולם?
"העולם היום צועד לקראת פמיניזם דור 3. בפמיניזם דור 3 את כבר לא צריכה להיות קרייריסטית כדי להוכיח שאת אישה מספיק מודרנית, שווה ומתוחכמת. את לא צריכה לבוז לעקרות בית, את לא צריכה להצהיר בגאווה: 'אני נותנת לילדים שלי לאכול מהמיקרו'. את עושה מה שאת באמת רוצה. אם התנועה הפמיניסטית והספרות הפמיניסטית התחילה מזה שכדי לפרסם את צריכה להתחפש לגבר, והיו נושאים מצומצמים שנשים כתבו עליהם, היום זה לא קיים".

מצד אחד התחתנת מאוד צעירה ובגיל 24 כבר היית אמא לארבעה, ומנגד את גם גרושה ואם חד־הורית. כפמיניסטית מהדור השלישי, איך מקבלים אותך ביישוב שבו את גרה?
"המיינסטרים עוד לא שם, אבל לא שיש לי בעיה להיות אישה גרושה במקום שבו אני גרה. נכון, במקום שבו אנחנו מתפללים אין עוד נשים כמוני, אבל אני מזמינה לארוחות שישי חברים דתיים ועושה קידוש בעצמי. אז היום את יכולה להיות אישה ומותר לך הכל. מותר לי להגיד שהזמן החביב עלי בשבוע הוא שישי בצהריים, כי אני עושה מרק למשפחה וזה עושה לי טוב, ומותר לי גם לא להביא ילדים לעולם כי זה לא מתאים לי. אצלי באופן אישי, מימוש הרחם שלי הוא מימוש עצמי. אם לא היו לי הילדים או המשפחה, מה הייתי עושה בחיים? אני לא יודעת. אני חושבת שככל שעובר הזמן אנשים מבינים שאם למישהי זה לא מתאים, אז לא. את רואה את זה בכל הביטויים התרבותיים".

במופע תתארח גם הסופרת אמונה אלון, שאותה קור מעריצה כבר שנים. "יצא לי לפגוש את בנה היוצר אורי אלון, וכשהוא סיפר לי שהיא גם אמא מדהימה בנוסף לכל, זה שבר אותי לגמרי, והנה דוגמה נהדרת לפמיניזם", היא אומרת. "בספרים שלה אני ממש רואה את האבולוציה הזאת בחברה הדתית. בספר 'במופלא ממני' היא מתארת כמו דלתות מסתובבות שתי נשים שהן אותה אישה בעצם במסלול שונה, האישה יראת השמיים שבוחרת בחיים של אמהות ומשפחה, וזו שבוחרת ברווקות כי משפחה היא לא בשבילה בגלגול הזה. וזה לגיטימי לחלוטין".



לא הרבה יודעים שחזרת בתשובה בגיל 14.
"גדלנו שישה אחים בבית מסורתי אשכנזי, וכשהיינו קטנים נסענו בשבת. עד גיל 14 למדתי בבית הספר לאמנויות ואחר כך עברתי לתיכון דתי. אבא שלי היה עושה קידוש ומשמיע לנו בפטיפון תקליט משירי ששת הימים, והוא היה חותך את כל מי שהיה מעז לדבר, ואומר: 'שקט, זה שיר קדוש'. למשל 'אליפלט' של אלתרמן הוא שיר קדוש, או 'אנחנו נעבור במיצרי טיראן'. אני חושבת שכשאתה ילד קטן, יש איזו דואליות שקצת קשה לעיכול. לגדול בחינוך חילוני כשבבית יש אווירה דתית, זה מאוד מבלבל. היום החיים שלי עם הילדים הרבה יותר מאוזנים, אין פער גדול בין בית הספר לסביבה והגבולות אצלנו מאוד גמישים. לאבא שלי הייתה בדיחה כשהיינו קטנים, 'אני נגד חינוך, אני בעד שטיפת מוח'. אז היום כשאני גדולה אני יכולה לומר שאני לא כל כך מאמינה בחינוך כמו שאני מאמינה בדוגמה אישית, לטוב ולרע. עם הילדים שלי אני מנסה משהו אחר. היום, כשאני מסתכלת על בכורי בן ה־18, אני אומרת: אוקיי, לפי איך שהוא מתנהג, אני מבינה שזה קדוש לא לדרוך עם נעליים על כיסאות העור הלבנים בסלון וקדוש לדבר עברית תקנית, אבל זה לא קדוש ללכת לישון כשהכלים לא בכיור".

גם הם שומרים על העברית?
"הם שומרים על העברית גם כי סבא אבשלום הוא חלק מאוד משמעותי בחיים שלהם, וגם באופן טבעי - מה שאת שומעת זה מה שאת מקבלת. הם מקפידים באופן טבעי, אני לא חושבת שכשמישהו מנסה בכוח זה באמת עובד".

פה גדול

קור התגלגלה די במקרה לתקשורת, אחרי שנשבעה שלא תתקרב לתחום. "היה לי ברור כילדה שאני לא אהיה באקדמיה או בתקשורת כי זה מסמל את דור ההורים, ומי רוצה להיות כמו ההורים שלו", היא אומרת. אלא שבגיל 26 התבקשה לצלם כמה פינות על הורות לטלוויזיה, ולאחר מכן הוצע לה להיות כתבת לענייני התיישבות וירושלים ברשות השידור. "אין יום שבו אני לא כועסת על עצמי, למה אין לי מקצוע לעזאזל, למה אני לא עורכת דין או רופאה", היא אומרת. "בן הזוג שלי הציע לי ללמוד משפטים, אבל מה קורה אם ביום הראשון ללימודים יקפיצו אותי לצלם משהו?".

בזמנו, אביך היה אחד הימניים היחידים בתקשורת. את מרגישה שקל לך יותר היום להביע דעות די נחרצות, שפעם אנשי תקשורת אולי לא היו מעיזים להשמיע?
"זה בדיוק כמו שאנחנו מתפללים לפמיניזם דור 3, אז יש משהו בתקשורת מאוזנת דור 3. מפסיקים לתייג כל דבר, ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה. עיתונאים לא מפחדים לומר למי הם מצביעים. אני חושבת שהמקום שבו שלטון הימין יצטרך להוכיח את עצמו יהיה שהוא לא כמו שלטון השמאל, שבו לא יכולתי לומר שאני מצביעה מולדת לצורך העניין ולהישאר בחיים. זה הניסיון שנצטרך לעמוד בו. אנחנו עדיין לא שם. המטרה היא לא להחזיר לשמאל, אלא ליצור שטח פתוח שבו אתה מבטא דעה בלי שירדפו אותך".

מפריע לך שמתייגים אותך לעתים כמתנחלת?
"פחות. היה איזה שידור שבו באתי לערוץ הכנסת עם גרבונים שעל רגל אחת שלהם היה כתוב 'סלאם' בערבית ועל השנייה 'שלום' בעברית, והמפיק אמר לי בצחוק: 'לא בשביל זה הבאנו אותך לפה'. אני זוכרת שכשהיינו קטנים בבית של ההורים ועמית סגל התגייס לגלי צה"ל ופעם בשבוע היה ישן אצלנו, אבא שלי ראה בזה ממש שליחות - שהוא שותף לגאולה לתקומת ישראל. ואת יודעת מה, אפילו עכשיו, דיברנו על בחירות באחת התוכניות ואמרתי שאני הולכת להצביע לאיילת שקד, ונעצו בי מבטים כאלה, ששאלתי 'האם אני עדיין בתל אביב של הסכמי אוסלו?'. הסתכלו עלי כאילו אני חייזרית. אז נכון, זה עדיין לא שלם, אבל אני מרגישה על עצמי שזה לא מסוכן לי להגיד מה אני חושבת".

זה היה מסוכן פעם?
"פעם כן, כשהייתי ילדה בבית ספר לאמנויות. הייתי בכיתה ו' בזמן הסכמי אוסלו, ענדתי שרשרת שכתוב עליה 'לא זזים מהגולן' ושיחקנו כדורשת והפגיזו אותי בכדורים, כי איך אני מעיזה לבוא עם העמדה הלא לגיטימית הזאת. בראשית ימיי ככתבת לענייני התיישבות ברשות השידור, הייתי נשואה עם כיסוי ראש, ועורך בכיר אמר לי: 'אין מקום על המסך לבחורות עם כיסוי ראש'. הוא ממש אמר לי את זה. לא האמנתי כששמעתי. זה זעזע אותי אבל לא עשיתי עם זה כלום. אבל הוא לא הבין שהמהפכה התחילה כבר אז, הוא היה שבוי בתיאוריה המפא"יניקית העתיקה שלו, ולא הבין שהעתיד כבר כאן".

ורצח רבין?
"למדתי פה בתיכון לא רחוק, וזה היה מפחיד ללכת ליד האנדרטה של ראש הממשלה בחצאית, ממש סיכון מקצועי. היה צריך לסתום את הפה. לכן גם ההלם של השמאל בבחירות 96' היה כזה עצום: איך יכול להיות שלא שמענו אף אחד שלא מדבר אחרת? לא שמעתם פשוט כי סתמתם לנו את הפה בשעתו. זו הייתה תקופה קשה, אבל כולם מתקדמים, השיח מתקדם. מצד שני, השיח גם מרשה לעצמו להשתמש במילים קשות שלא הרשינו לעצמנו פעם. טוב שימנים יכולים היום להתבטא. זה לא טוב להשמיץ את רבין רטרואקטיבית. בהחלט צריך למצוא איזון בשיח ולא הגענו לאיזון הזה".



אפרופו שקד ופמיניזם דור 3, מה את אומרת על סרטון הבושם שלה?
"שקד היא פמיניזם דור 3 קלאסי. היא הלכה על מסלול הפוך מיעל אבקסיס ורותם סלע, אבל הצליחה להגיע לתוצאה יותר טובה. הן לקחו את הקו של 'הוכחתי לעולם שיש לי דעות', והיא אומרת בפה מלא: האידיאולוגיה שלי ברורה, ברור שיש לי עמדות, ועכשיו אני יכולה להשתעשע על זה שאני נראית טוב. היא הצליחה בענק איפה שהן נכשלו. זה סרטון מאוד מצחיק, ואני חושבת שלאנשים צריך להיות קצת יותר חוש הומור. שימי לב שהימין החרד"לי הזדעזע מהחפצון וגם השמאל המתחסד הזדעזע מהחפצון - שני קצוות שחושבים בסוף אותו דבר".

אבא שלך עדיין יושב לך על הזנב עם שגיאות?
"רק אם יוצא לו לשמוע אותי. אבא שלי, בניגוד לסבא וסבתא, שבכל פעם שאני בטלוויזיה יודעים מתי לפתוח אותה, לא ראה אותי לדעתי פעם אחת. אם קורה בטעות שבדיוק אני ברדיו, הוא כמובן ישלח לי על זה מסרון".