במוצאי השבת האחרונה אזל לי דבק שהייתי צריך כדי להדביק את המשהו שנשבר באמבטיה באיזה צינור, אז קפצתי מהר אל המכונית ונסעתי לסניף אייס ליד היכל מנורה ביד אליהו, וחיש קל מצאתי את עצמי בפקק של מאות מכוניות ומאות רבות עוד יותר של נשים צועדות בכיוון ההיכל. בתחילה חשבתי שאולי גם לגבירות הנכבדות נשבר המשהו באמבטיה ליד הצינור וכולן בדרך לאייס לרכוש דבק, אבל אחרי ששמעתי מאתיים פעם בווריאציות שונות את המשפט "איזה נשמה הפארוק הזה", נפל לי האסימון ונזכרתי שהכוכב של הטלנובלה "הכלה מאיסטנבול" הגיע לארץ ובטח מופיע עכשיו בהיכל.

כאח במשפחה האנושית הישראלית וכדמוקרט הייתי אמור לשמוח בשמחת הממהרות להופעה, וגם מעט הממהרים, אבל איכשהו - מודה - נכשלתי במשימה. אני כמובן לא רשאי לומר לאיש לאילו הופעות ללכת ומאילו חומרים ליהנות, אבל איכשהו הנהירה ההמונית להופעתו של פארוק הזכירה לי - תסלחו לי - נהירה של עדר אל המספוא. הטלנובלה, אם אינני טועה, מעצם איכותה והתנהלותה, באה לעולם כממתק קליל, שתכליתו להרגיע את המוח בסוף יום העבודה. בוודאי אינה מיועדת לאטימתו.

המציאות במוצאי השבת האחרונה עשתה פליק פלאק לאחור. הפנטזיה הטלוויזיונית שלפה 20 אלף ישראלים מהבית, והמציאות האמיתית נפלה על התחת. גם פארוק עצמו, כך פורסם, נדהם מאובדן הפרופורציות הישראלי. כשראה את כמות האנשים שבאו לראותו ואת גודל האולם, הסתגר בחדר שהעמידו לרשותו וסירב לצאת. מה רוצים ממני כל האנשים האלה, בוודאי חשב לעצמו. איכשהו לבסוף נעתר לתחינות ועלה על הבמה. בכל זאת, מיליון דולר זה מיליון דולר. פשוט ובטוח יותר להשיג אותם בהיכל מנורה מאשר על המרמרה.

מה שמעלה, אגב, את המחשבה, שכאשר החליטו להביא את פארוק לארץ, בוודאי התלבטו מה יעשה לכשיעלה על הבמה. הרי פרק מ"איסטנבול" לא יצלמו כאן. אלא שידעו גם שלקהל לא אכפת, העיקר שיקבלו משהו כדי להרוות פנטזיות קטנות ובלתי מרשימות וכדי להתעלף למרגלותיו. בטח שאלו אותו מה אתה יודע לעשות על במה חוץ מלשחק. אמר להם כלום. אמרו לו מה כלום, בטח אתה יודע משהו. לעמוד על הראש, לג'נגל עם שלושה כדורים, אקרובטיקה על פילים, לנגן במפוחית. אמר להם (כנראה) פעם שרתי. לפני הרבה שנים. אמרו זהו זה. אז תיתן הופעת מוזיקה. אמר להם אבל לא שרתי שמונה שנים. אמרו, לא חשוב. אתה יכול באותה מידה להקריא מבני פעלים בספר תחביר לבגרות. אלה לא אכפת להם. רק שיוכלו לצרוח ולהתעלף.

כוכב "הכלה מאיסטנבול" בתל אביב. צלם : שרון רביבו כוכב "הכלה מאיסטנבול" בתל אביב. צלם : שרון רביבו

והמהומה המלאכותית והדביקה, העשויה צמר גפן מתוק הזו, מבליטה את האותנטי והיפה בסרט שישודר כאן בשבוע הבא, שעוסק בהיסטוריה של הבאת להקות החו"ל הראשונות לארץ, דרך עיניו של המפיק המוזיקלי שוקי וייס. שוקי וייס הוא משוגע חיובי. אוהב מוזיקה כרוני מגיל אפס, שאת ילדותו עשה בחנויות תקליטים מיתולוגיות בתל אביב. הוא הכיר כל מה שיצא בעולם, היה בקשר עם טייסים שהביאו לו תקליטים חדשים, מאוחר יותר הביא למשוגע אחר, יואב קוטנר בגלי צה"ל, את ה"wish you were here" הראשון שהגיע לארץ, וקוטנר הניח את התקליט על הפטיפון בתחנה וניגן אותו במלואו למאזינים שהתעלפו בבית.

רוג'ר ווטרס, שאז עוד לא התחרפן, נתן את הבסים לדיוויד גילמור ועשה טוב ליהודים הכובשים. סצינה שלמה של מוזיקה נולדה בארץ לאחר שקיבלה דחיפה מקוטנרים ושוקי וייסים כאלה. אחרי הצבא וייס הסתובב באירופה ובארצות הברית, ראה את המועדונים וההופעות ונדלקו לו העיניים. כשחזר לארץ הקים במבנה קולנוע "דן" בתל אביב מועדון ענק והתחיל להביא להקות מחו"ל.

לפעמים הצליח, לפעמים נפל. ישראל למרבה צערנו היא ארץ קשה. כל פיגוע או טיל או מבצע קטן הבריחו מכאן אומנים שמלכתחילה פחדו לבוא. הייתי, אגב, לפני שנות יותר מדור, לא חשוב כמה, בהופעה הראשונה שהביא לארץ, הדייר סטרייטס, שלטעמי אכזבו, כי הקדישו את מרבית ההופעה לקידום תקליטם החדש באותם ימים, "אחים לנשק", המהורהר והמונוטוני, שעד היום לא מפיל אותי מהרגליים.

ובכל אופן "זה רק רוק'נרול" - בניגוד חריף להיסטריה הגסה של פארוק - הוא סיפור אהבה. אמיתי, אותנטי, מושרש ביסודות, צומח וגדל עם השנים. שוקי וייס הוא מהאנשים שבונים מיתולוגיות, וישראל צריכה עוד ועוד כאלה, כי המשחק הוא כנראה סכום אפס. ככל שיהיו לנו יותר שוקי וייס והפירות שהם מביאים עמם, יהיו לנו פחות פארוקים.

הסרט כשלעצמו מסתפק בנגיעות העדינות בדרכו של הילד שוקי וייס, שלא עזב עד היום את אותה חנות התקליטים. הוא מוחמץ כמעט בכל נקודה אחרת, כי יצרו אותו אנשים שיודעים את העבודה הטכנית של עשיית טלוויזיה, שימוש בתוכנות עריכה, חיתוך, הדבקה, כל הקונצים הדיגיטליים האלה, אבל כמו סרטי תעודה רבים דומים, לא יודעים את מלאכת העיתונאות. לחטט, לנבור, להתעקש, לשאול עוד שאלה ועוד שאלה, עד שהסיפור מצטייר. עד שאפשר לבנות תזה. אם הסיפור לא נופל להם לתוך הידיים, כמו שוקי וייס, הם ישאירו אותו שטוח, מרוח, לא מפוענח. לא הרגשתי כל דרמה או מתח, יגיעו דפש מוד או לא. לא שמעתי קללות נגד רוג'ר ווטרס. לא הרגשתי את ההחלטה, לא ראיתי/שמעתי טלפונים מצלצלים בזעף. לא מספרים. קצת חבל. מגיע לנו לדעת על המריבות בעולם היצרים הזה. פארוק, בעורמתו העסקית, בטח היה מנהל את זה אחרת.

"זה רק רוק'נרול", כאן 11, יום ד', 17.4