חישבו על הסיטואציה הבאה, חבר טוב שלכם מבקש מכם לבוא איתו לאירוע שהוא לא רוצה ללכת לבד. אתם חברים טובים זה חשוב לו ואתם מסכימים. בסוף הערב לאחר שאתם יוצאים מהאירוע החבר מוציא עשרה שקלים, נותן לכם, ואומר לכם תודה. הרגשתם את זה? תחושה מוזרה. עכשיו נשאלת השאלה, מה מוזר בסיטואציה? אם היה מוציא 200 שקלים ולא עשרה הסיטואציה הייתה משתנה? ממש לא. אז מה בעצם קרה?

"2025", זה מה שקרה ושקורה כשמערבבים כסף עם נורמות חברה. כי לכסף וחברות יש חוקי התנהגות שונים. אנחנו רגילים לראות כסף כאמצעי של סחר חליפין של אמצעים שונים מוצרים ושירותים. הוא קר, אין לו מקום בתוך מערכת יחסים של חברות עם ערכי נאמנות, הוא משבש את התמונה ויוצר אי נעימות. חברות נמדדת בכך שאנחנו שם לא כי משלמים לנו, כי אנחנו בוחרים להיות שם מכל כך הרבה סיבות אחרות שלא קשורות לכסף.

לוגו 2025. אינסטגרם לוגו 2025. אינסטגרם

החיבור הזה בין כסף לחברות, זה אחד הדברים שיצרו מתח בלתי פוסק ב-"2025". כבר ברגעי הכניסה האנשים מוצאים עצמם נוקבים בסכום שאותו הם מוכנים לשלם כדי להכניס את האנשים שהם רוצים וזה רק הולך ומסתבך. איך מתמחרים חבר שעומד לצאת מהמשחק כדי להשאירו, הרי זה אחד הדברים היותר קשים. איך נוקבים בסכום ערך של חברות? החברות היא חברות אמת? היא אינטרס? את מנסה לזכות בירושה? את מי אני ממסה? ראינו לא פעם עד כמה התושבים מוצאים את עצמם מתוסכלים, סובלים, ומתחבטים בשאלה כמה כסף אני צריך לשלם עבור חבר על מנת להצילו. כסף ויחסים הם עולמות מתנגשים.

ואם כבר בכסף עסקינן אותו שעון כסף שהיה בתחילת המשחק סוג של מזומן מודרני משודרג שמראה את מצב החשבון שלכם בכל רגע נתון, שזה כבר סבל נורא. אותו שעון העסיק בתחילה את התושבים בצורתו השגרתית והרגילה כמה כסף אבזבז אם אשן באכסניה? או אוכל ארוחת שף מפנקת ומזינה?

אבל מהר מאוד הכסף שדרג את תפקידו הסטנדרטי וקיבל משמעות אחרת ועמוקה. הכסף הוא לא רק אמצעי לקניה - הוא הכוח, הוא מסמל את החיים שלך במשחק. ועל היד זה כבר לא חשבון הבנק שלך אלא שעון החיים שלך - שמתקתק לאחור בכל פעם שאתה מעז לחיות.

2025. צילום מסך 2025. צילום מסך

בכלכלה התנהגותית ישנו מונח לרגש אנושי המכונה "כאב התשלום" - "Pain of Paying", זהו הרגש שמסביר את תחושת חוסר ההנאה שאנחנו מרגישים כשאנחנו חווים חוויה אבל גם באותו הזמן מרגישים את התשלום עליה. למה הכוונה? דמיינו שאתם יושבים בקולנוע ובמקום לשלם כרטיס בכניסה ולשכוח מעלות החוויה, בכל 10 דק צפייה אתם רואים עוד חמישה שקלים ועוד חמישה שקלים יורדים כעלות הצפייה. האם תיהנו מהסרט? פחות. כאב התשלום . בדיוק מאותה הסיבה המציאו את כרטיסי האשראי להרחיק מאיתנו את תחושת הכאב שבמזומן. אז רק דמיינו איך מרגישים התושבים שבכל פעולה הם חווים את כאב התשלום לא של הכסף אלא של הכוח שלהם במשחק, זמן החיים.

מי שעקב מקרוב יכול אפילו לשים לב שאפילו השפה של התושבים מסתגלת למציאות החדשה: "ניצחתי את הקרב אבל עדיין יש מלחמה בחוץ",  אומר דודו באחת הפעמים, "המתת חסד", ירושות ומשחק הפיינט-בול שסימל את מלחמת ההישרדות והגבול המבדיל בין מוות לחיים היה לגמרי אחד הרגעים החזקים.

לקראת סוף המשחק ולאורך העונה ראינו שכולם התחלקו לזוגות, ממש תיבת נוח בהתגלמותה. מסתבר שגם בעיר המודרנית והעתידית יש דברים שנשארים טבועים בנו מבראשית.

2025. צילום מסך 2025. צילום מסך

אבל כמו בחיים כך גם במשחק ראינו חלוקה לשני מחנות מנוגדים. קבוצת נטע מול קבוצת דודו. "מרכז דומיניק"?  "מפלגת הודיה סיגל ודניאל" - הצביעו לטוב ביותר!

נשמע לכם מוכר? ולא, זה לא במקרה. ההקבלה למציאות המודרנית, ולמערכת הבחירות שחלפה זה עתה, יש בה מן המתבקש. בתוכנית 2025 עולים מסרים כגון: אין מקום לכולם, התחרות קשה ורק החזק שורד, לפעמים צריך להקריב עבור אחר, אסטרטגיות קרות ומחושבות למול ערכי חברות, רגישות ויחסים כשמעל מרחפת שאלת הנאמנות. ואם נעמיק עוד יותר וזו הזדמנות להבין לפני הגמר, מה הערכים שהזוכה צריך לשאת? מה אנחנו מכל אלה מוקירים כחברה?

ואולי השאלה הגדולה ביותר שמסכמת את ה-כול עד כמה אתם רואים בתוכנית 2025 משחק, תוכנית טלוויזיה ותו לא או שאתם רואים בה הצצה מפוכחת חסרת פילטרים לעולם שלנו היום וגם לזה העתידי - שאנחנו צועדים לתוכו.

הכותבת: דנה פאן לוזון, מנחה ויוצרת טלוויזיה, בעלת תואר ראשון בתקשורת כלכלה ופסיכולוגיה 

כותבת הטור - דנה פאן לוזון. צילום: ניר קידר כותבת הטור - דנה פאן לוזון. צילום: ניר קידר