גיא פירסט, בן 26 מרמת גן, הוא - על פי תיאורו את עצמו - מוזיקאי ייחודי בעל שאיפות בינלאומיות. שאיפות אלו הביאו אותו להתמודד בתוכנית "בריטניה גוט טאלנט" של סיימון קאוול, ואכן הצליח פירסט להתברג לתוכנית, ולאחר שהחליף כמה חידודים עם קאוול התבקש להראות את יכולותיו. היה ברור שצפוי לנו גימיק מיוחד, כי פירסט עלה ללא כלי נגינה כלשהו וגם נגינת קריוקי מלווה לא ביקש. ובכן, מיסטר פירסט, ביקש קוואל, פתח פיך והשמע לנו, או הראה לנו מה שתראה.
ופירסט פתח. צלילים שמיימיים לא השתפכו מפיו ומילאו את האולם נהרה. אומנם יצאו צלילים אבל מבין כפות ידיו הצמודות זו לזו. בלחיצות קווץ' בין הידיים, כלומר ברעש המזכיר נפיחות, אבל לפי תווים, ביצע פירסט במיומנות יוצאת דופן כמה שירים מוכרים, והקהל, לפחות בחלקו הצעיר, הגיב בהתלהבות ובתשואות למוזיקאי הצעיר. גם קאוול ועמיתיו לצוות התלהבו והעניקו לפירסט הפלצן מהיד ארבעה "כן" והעלו אותו לשלב הבא בתחרות.
באופן אישי נהניתי מעט פחות. בתחילה טעיתי לחשוב כי את הלחנים מייצר האיש מרמת גן מהתחת, אבל כשהתעשתי הבנתי שלמרות אורכם של המעיים האנושיים פעולה כזו אינה אפשרית, ואכן פירסט הנ"ל מבצע את אומנותו יוצאת הדופן מתוך כפות הידיים. ובכל זאת התאכזבתי.
קראו לי שמרן, אבל אני מעדיף שיצירה מוזיקלית תבקע מתוך פיו של הזמר. או מקרביו של כלי נגינה. צלילים הנשמעים כאילו בקעו מפי הטבעת האנושי מרוממים מעט פחות את נפשי המחפשת מזור לקשיי היומיום. והמרגיז עוד יותר מכך הוא שאם תעמידו בשורה עשרה בני לאומים שונים ותשאלו מי מהם לדעתך מנעים זמירות בתווים הנשמעים כאילו יצאו מהתחת, אבחר מיד בישראלי.
כאלה אנחנו, ישראלים. סוזן בויל משלנו אין לנו. לעתים נדירות מנצנצת איזו נינט, או עדן בן זקן, אבל מתחכמים מהתחת יש לנו בלי הכרה. קו ישר נמתח בין הבלגן ברחובות, לחשיבה חסרת השבלונות בהייטק, להשמעת קולות של פלוצים בתחרות כישרונות. עשרה קבין של רעיונות מחוץ לקופסה ירדו לעולם, קצת יותר מדי - אם תשאלו אותי - לקחו בני ישראל. לא היה מזיק לנו אם היינו מחזירים כמה לגויים ובתמורה לוקחים מהם כמה המנחילים התנהגות מעט יותר נורמטיבית. הריח, בטוח, היה יותר נעים פה.