מפגש אקראי של שני קיבוצניקים היה עבור הבמאי שמואל אימברמן - שמוליק בפי כל – אדן זינוק אל מקומו בכותל המזרח בדברי ימי התרבות הישראלית. עם כל הכבוד שיש כלפי סרטי הקולנוע שלו, הדרמות הטלוויזיוניות שתסרט, הפיק וביים, שלל סרטי הפרסומת והתדמית שלו ואפילו שירים שהלחין וספרים שחיבר, אימברמן ייזכר קודם כל כבמאי “חדוה ושלומיק”, סדרת הטלוויזיה הראשונה בישראל, ולפניה כמי שהנציח את הלהקות הצבאיות בתור הזהב שלהן.

היה זה ישי עמרמי, בן קיבוץ עין החורש ואז קצין החינוך של הנח”ל, שבקיץ 68’, בתום הקרנת הבכורה של “ביום חג”, סרט הביכורים של אימברמן, יוצא קיבוץ דן, על מצעד הניצחון שלאחר מלחמת ששת הימים, ניגש אליו ולצד המחמאות שהרעיף על סרטו, פתח בפניו את השער לפנתיאון. עמרמי סיפר לו איך אורי זוהר השאיר בחיתוליו סרט טלוויזיה שהתחיל לביים על להקת הנח”ל האגדית, והציע לו להחליפו. אימברמן קפץ למים בטרם ידע איך ומה.

“אז הכל התחיל”, אימברמן מציין. “עד שמוליק לא צילמו את הלהקות מחוץ לאולפן או להופעה, בעוד שאצלו הצילומים התנהלו ברחבי הארץ, תוך התאמת אתרי הצילום לשירים”, מספר עמרמי. “את ‘בשמלה אדומה’ צילמו בנמל ואת ‘ישנן בנות’ במדרגות סביב בניין אל על בתל אביב. בעקבות הפגישה המקרית בבכורת ‘ביום חג’, זימן אותי עמרמי למפקדת הנח”ל ביפו, שם אמר לי שלא ייתנו לי לצאת אם לא אתחייב לעשות את הסרט. אז עשיתי וזה היה כיף אדיר. לרשותי עמדו כישרונות ענקיים כמו שולה חן וטוביה צפיר. לא אשכח אותה שרה ‘אוי, זה לא נורמלי, יש לי חבר אידיוט’, ודוחפת אותו בלי לחשוב פעמיים לתוך האגם בפארק הלאומי ברמת גן, בצילומי השיר ‘אחד חולמני’. טוביה נרטב כולו, אך קיבל זאת ברוח טובה”.

זו הייתה שעתו היפה ביותר, כשהנציח לעדי־עד רגעי פז של להקות צה”ל. הוא הצליח להכניס את שלמה ארצי לתוך אמבטיה, לדרבן את מתי כספי להשתטות בחן בבגדי ליצן ולתפוס את ניצה שאול מחקה במתיקות את צ’רלי צ’פלין.

אימברמן חבר אל שני המלכים המוכרים של הלהקות, המלחין יאיר רוזנבלום והבמאי דני ליטאי. “עשיתי עם החבר’ה מה שרציתי”, הוא אומר. הם התמסרו לו בהנאה, ולא במקרה. “עם שמוליק ממש הרגשנו הוליווד”, מתמוגג אבינועם קורן, מחברי להקת הנח”ל של אז ומחבר דברי הקישור בסרטי הלהקות של הבמאי האהוב.

פה ושם היו ניסיונות של מרד. למשל, כאשר אימברמן הרחיק עם חייליו עד כפר גלעדי כדי לצלם את “יום כביסה”, שירם של יורם טהרלב וסשה ארגוב. כשהורה לסולנית השיר מירי אלוני להיכנס לתוך דוד כביסה ענק, היא נענתה להסתה של שובבי הלהקה ואמרה: "לא נכנסת". "אם אתה נכנע להם עכשיו, אתה מת", לחש הצלם ניסים (ניצ’ו) ליאון לאוזנו של הבמאי. "כבו את האורות, חוזרים לתל אביב", הורה.

“כמו טיל בליסטי היא צייתה ונכנסה לדוד”, הוא מסכם בסיפוק. “הם לא התחכמו יותר. בוודאי לא מירי אלוני, שהייתה הגדולה מכולם, לא יעזור שום דבר. נסענו עד סביבות אל־עריש כדי לצלם את ‘בהיאחזות הנח”ל בסיני’, השיר מאת נעמי שמר. באתי לשם מוכן כמו שצריך. הייתי לוקח את ה’דודג’ דארט ויוצא לנסיעה מקדימה בשטח”.

מחזה ב"שומר הצעיר"

כפי שמובן מכל האמור עד כאן, דפי העיתון לא יספיקו כדי למצות את מלוא פועלו של אימברמן בן ה־82. אי לכך, אנחנו מהדקים חגורות וממריאים לטיסה בין נקודות ציון בדרכו עד הלום, כשעמו מרגלית, זוגתו הנאמנה מאז ימי דן העליזים, הזוכרת כל פרט כמעט.

עשר שנותיו הראשונות עברו עליו במושב באר טוביה. ממנו עבר עם משפחתו לחולון, שם יצאו לאור כישרונותיו האמנותיים בקן “השומר הצעיר”, שבו ביים כבר בגיל 15 מחזה על פי “הם יגיעו מחר”, ספרו של נתן שחם. עם חברים מהקן הגיע לקראת השירות הצבאי בנח”ל לקיבוץ דן הגלילי ונשאר בו עד גיל 30.

אימברמן הצעיר נהיה עד מהרה התרבותניק של המשק. אומנם הוא נגע שם בחקלאות - כדייג, כרפתן וכ"מספויניק", - אבל בעיקר הוא ניצח על חגי המשק, הופיע ברחבי הצפון עם חבריו ל”להקת דן” והקים עם אלי רייזמן את “אולפני דן”. נטול השכלה קולנועית כלשהי, בעזרת המועצה האזורית וילדי הקיבוץ, הוא ביים על פי “שמונה בעקבות אחד”, ספרה של ימימה טשרנוביץ־אבידר, “זה היה פרטץ’, כמו להכין סלט בלי ירקות”, הוא אומר.

לפתע צץ בפסטיבל הזמר של 64’. לחנו התקבל לפסטיבל בתנאי שיוחלפו מילותיו של ברוך שדה, אז חברו למשק וזה מכבר שכנו בהוד השרון. אימברמן נענה לתכתיב ונסע לקיבוץ מרחביה, אל יעקב שבתאי, שעם מילותיו החדשות הפך השיר “לאור הנר” ל”הרחק בלילה”. כעבור עשור קיבל טלפון מפתיע מאריק איינשטיין, שביצע בפסטיבל את השיר בעל הלחן המשתפך במקביל ל”שלישיית שריד”. “כמה אתה רוצה”, אריק הדהים אותו בשאלה לקראת הכללת השיר באלבומו “שירים”. אימברמן כמעט נשנק, הודה באדיבות וסירב לקבל כסף. “אני הייתי מוכן לשלם לזמר כמוהו שישיר שיר שלי”, הוא מעיר.

אריק איינשטיין. צלם: ארכיון אילן שאול אריק איינשטיין. צלם: ארכיון אילן שאול

חלפה שנה. בהיותו נתון עדיין בדרייב מוזיקלי, שוב שלח לפסטיבל שיר עם שדה. מילותיו התקבלו הפעם. שוב אריק איינשטיין, כחבר בשלישיית “גשר הירקון”, שביצעה את השיר במקביל לנחמה הנדל. השיר זכה בפרס השלישי. אימברמן פרש כביכול בשיא, לאחר שלא שלח יותר שירים לשום פסטיבל. ב־77’ נימק זאת בחוסר מיומנות מוזיקלית. ואילו כיום הוא אומר בפשטות: “שוב לא באה לי ההשראה למוזיקה, מה גם שנהייתי תפוס בקולנוע ובטלוויזיה”.

כספי הפרס נותרו בקופת המשק, לאחר שבהמשך אותה שנה, 1965, שרו הוא ומרגלית שלו את הבלדה שלהם לעוזבי קיבוץ, כאשר אסיפת החברים לא אישרה את בקשתו לצאת ללימודי קולנוע בלונדון. העזיבה הייתה מבחינתם טראומטית ולדבריו השתקפה בתסריט של סדרת “חדוה ושלומיק”, חרף התשתית הסיפורית של אהרן מגד.

האימברמנים המאוכזבים עברו לתל אביב. הוא חיפש עבודה ונקלט בחברה החקלאית “יכין־חק”ל” כמרסס בפרדסים, עבודה שלא היה בה כדי לדכא את הבעירה הפילמאית שבקרבו. הוא שימש כעוזר במאי ב”סיירים” של מיכה שגריר, שאותו הכיר מעברם בחולון. ההזדמנות הבאה הייתה בסרט על מצעד צה”ל, שכאמור פתח בפניו דלתות.

הצלחתו עם להקת הנח”ל הביאה לתחרות עליו בין אלופי צה”ל. ערב אחד הוזעק מביתו בשעה מאוחרת לחזרת להקת פיקוד המרכז בפקודת רחבעם זאבי. למחרת נקבעה לו פגישה עם אריאל שרון, שדרש ממנו “סרט כמו לנח”ל” ללהקת פיקוד הדרום. “כשעמדתי להיכנס לאריק, עצרה לפתע לידי מכונית צבאית בחריקת צמיגים”, הוא נזכר. “’מה אתה עושה פה, שמוליק?’, שאל בתקיפות גנדי, שיצא ממנה. בקיצור, עבדתי עם הלהקות של שניהם”.

כך נקלע למרוץ בין הלהקות. מביניהן התאכזב מהסרט שהכין על להקת חיל האוויר, ומצד שני היה נפעם לביים בסרט על להקת חיל הים גם בצוללת. אגב כך גילה את הפוטנציאל של שלמה ארצי, שלו כתב עם אבינועם קורן את להיטו “יותר מזה אנחנו לא צריכים”.

כולם מול המסך

כשעייף מלהתרוצץ בין להקות ולביים בידור לטלוויזיה, הגיע אימברמן עד לונדון כדי להשיג את אישורו של אהרן מגד, אז נספח התרבות שם, להפקת סדרת דרמה ראשונה מסוגה בטלוויזיה הישראלית, על פי ספרו “חדוה ואני”. הוא יצר אותה עם התסריטאית אורנה ספקטור ועם יהונתן גפן, שתרם לסדרה את הדיאלוגים הכנים ואת מילות “הבלדה על חדוה ושלומיק” ו”להיות לבד” (שני הלהיטים שליוו את הסדרה, בהלחנתו של יאיר רוזנבלום ובביצועה האייקוני של מירי אלוני). מנחם זילברמן המנוח, מכוכבי סרטיו על להקת הנח”ל, נבחר בטבעיות לתפקיד שלומיק, המוזיקאי האסטרונאוט. אימברמן מגלה שהתלבט עד שהעדיף את יעל אביב על פני ניצה שאול.

מירי אלוני בצעירותה. באדיבות שמעון וייצמן מירי אלוני בצעירותה. באדיבות שמעון וייצמן

כששודרה הסדרה על שלל כוכביה בטלוויזיה החד־ערוצית, הרחובות היו ריקים. למרות הצלחתה הרבה, היו לה רק תריסר פרקים בעונה בודדת. אימברמן מצטער עד היום על שלא נענה כעבור 20 שנה להצעתו של מוטי קירשנבאום לביים סדרת המשך.

את המעבר שלו מבימוי הסדרה לבימוי “שתי דפיקות לב”, הראשון בין סרטי הקולנוע שלו, בכיכובם של יהודה ברקן ומונה זילברשטיין, הוא מתאר כ”מילוי צורך אישי לעלות כיתה”. אימברמן תמיד רצה יותר. זה הביא אותו להרפתקה הכושלת של הסרט “כנפיים” שהופסקה בגלל היעדר תקציב, מה שגרם לו להתקף לב. לימים חזר אל “כנפיים” כסדרת טלוויזיה.

“הכרתי מישהו שרצה הרבה יותר ממני”, מעיר אימברמן. “זה היה דודו טופז, שלא הפסיק ללטף את האגו שלו כשביימתי אותו כעבור תריסר שנים בסרט ‘תל אביב־לוס אנג’לס’. זה היה סיוט”.


דודו טופז. צלם : שמואל רחמני דודו טופז. צלם : שמואל רחמני


הסדרה “כנפיים” הייתה בעשור הקודם ההפקה הגדולה האחרונה בקריירה רבת־המעש של אימברמן. גם לאחר שחלה במחלת הפרקינסון, המשיך לביים במידת האפשר - עד שחדל.

“אני לא אחד שנכנע מהר”, אומר הבמאי, שבצוק העתים נאלץ לעבור מבימוי לכתיבת ספרים. בשני ספריו, “מייקינג אוף” (ספר ובו סיפורו האישי שהופיע ב־2013) ו”היער השחור” (רומן שהוציא לפני כמה חודשים), הוא התגלה כסופר מחונן.

אימברמן, אב לשלושה, זכה ב־2006 בפרס הוקרה מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה. בשל מצבו, הוא ורעייתו עומדים להיפרד מביתם התלת-מפלסי היפה, צמוד הבריכה, בהוד השרון. “על זה אף אחד כבר לא יעשה סרט”, הוא אומר בנימה של השלמה.