איפה, איפה הימים ההם, שעיתונאים רצו בשוחות עם הלוחמים ודיווחו תחת אש. היום כבר לא צריך להפעיל את הטלוויזיה. אם כבר אז להפך. ראיתם חמש דקות, ראיתם הכל. ברגע שמתחילים לטפטף הטילים מעזה, אפשר לעבור לצפות ב"משחקי הכס", או ב"הביסקסואלית" (אחלה סדרה), או לכבות את הטלוויזיה וללכת להצגה או לסרט - אם אינכם גרים בעוטף עזה כמובן.

בכל תקופה אחרת מלחמה הייתה עניין מפחיד ומסעיר מהבחינה התקשורתית. כיום, אנחנו, תלמידים מנוסים ומשופשפים שכמונו, כבר יודעים בעל פה מה יספרו לנו. כתבת בגודל של רבע עוף תדווח שנתניהו יכנס התייעצויות ביטחוניות בקריה. אחריה צוציק שזקנו בקושי צימח ימסור שישראל תקפה (בינתיים) 130 מטרות חמאס. הבור בכביש באזור פגיעת הרקטה באופקים יצולם מ־20 זוויות. סגן מנהל בית החולים סורוקה (מחלקת טראומה) יאמר שהגיעו שני פצועים עם חבלות בגפיים ושמונה נפגעי חרדה. הקב"ט של הקיבוץ יגיד שאי אפשר להמשיך כך אבל לא נירתע. בשדרות יצולמו רחובות ריקים מלבד שניים שידחפו ראש לפריים ויתקשרו למשה בבית שיראה אותם בטלוויזיה. בין לבין יוקרן שוב ושוב ושוב עד זרא אותו קליפ של פצצה פוגעת איפשהו בעזה, עוד בניין שנחרב, וזהו זה. גמרנו. ככה שעות על גבי שעות עד תום היום, יום אחרי יום עד תום הסיבוב, והלאה לסיבוב התקשורתי הבא, חד גדיא, חד גדיא.

נתניהו ילבש את קולו הסמכותי ויאמר שחמאס הבין היטב. מבין העיתונאים העצלים איש לא ישאל אותו איך זה שחמאס לא הבין מה שהבין היטב, כי בינתיים הוא ממשיך לנקנק פה את החיים. דובר צה"ל ימסור שצה"ל תקף 80, 100, 230 מטרות, בהן מחרטות לייצור רקטות ומתקנים של הקומנדו הימי של חמאס. העיתונאים ידקלמו כמו תוכים את ההודעות בלי לשאול כמה מחרטות דפוקות יש כבר בעזה וכמה מתקנים יש שם לקומנדו הימי שתוקפים כל כך הרבה מהם. נגיד מכלי החמצן במתקן אחד, הבה"ד במתקן אחר. עוד מתקן זה הלשכה של השוויש של המפקד ועוד סוכת מציל עם חסקה. מה עם כל ה–76 האחרות?

קונים את הדקלום המכובס הזה של דובר צה"ל ומדקלמים אותו הלאה לצופים, בלי לשאול, בלי להתווכח, כזה ראה וברבר, כאילו שיש לחמאס מכ"מים מודרניים שחוטפים מהבוקר עד הערב, שיכולת שיגור הלוויינים שלו נפגעה קשה ונושאות המטוסים החמקניות שלו טבעו. כולה מחרטה אחת חלודה, ומאה דיונות עם סוכת מציל אחת - אבל ככל שהמספר גדול כך נוצר הרושם שניר דבורי יודע על מה הוא מדבר, והנזק לחמאס המוכה גדול יותר, ובטח הוא עכשיו מורתע ולא יוכל לקום מהעפר לפחות יומיים.

הסלמה בדרום. צלם : AFPהסלמה בדרום. צלם : AFP

ניר דבורי, אגב, הוא דמות המלחמה בחמאס. הסיבה לבחור בו שקולה בדיוק לסיבה לא לבחור בו. הנה ניר דבורי פעם נוספת לבוש שכפ"ץ ליד הגדר ומדווח. מי בעצם לכפנו יתקע שדבורי בכלל ליד גדר העוטף? אולי דבורי מדווח לנו ליד גדר של גן בפתח תקווה? או בחזית טפט אצלו בסלון ביתו הפרטי? אם לשפוט לפי המידע שבידו, דבורי בכלל לא צריך לצאת מהבית. כדי להעביר הודעות מדובר צה"ל לא צריך גרונות עמוקים להיפגש איתם במחשכים. גם כדי לקרוא את הדיווחים של התקשורת הפלסטינית די בלפטופ בסלון.

ובאולפנים בינתיים, בשעה שדבורי מחרף את נפשו בטלפון הנייד, נאספים הפרשנים, מתכנסים הפאנלים, ונהרות הענק של המילים מתחילים לזרום. סגני ראש המל"ל או הבל"ל לשעבר יוצאים לוויכוחים עזים עם אחמד טיבי, שמדלג מערוץ לערוץ, או, כפי שאני חושד, יש יותר מאחמד טיבי אחד, ואלה משוגרים מאולפן לאולפן וצורחים את המילה שאותה תוכנתו לצרוח: כיבוש, כיבוש, כיבוש.

ערוץ אחר ערוץ, שעה אחר שעה, מלחמה אחר מלחמה, בלי כתבת עומק בודדת לרפואה. הסתכלות שמסתפקת בקליפה הדקה. בלי לגרד, בלי ניסיון אמיתי לברר, להתבונן פנימה. שוב, בפעם המאה, חזרה על הקליפ של הבור באדמה שעשתה רקטה בשדרות. של אנשים סביב הבית שחטף בקריית גת. שוב אזכור של ניקולאי מלאדנוב, ש"רכש את אמונם של שני הצדדים" ועכשיו מדלג בין ירושלים לעזה, אבל חס ושלום בלי כתבת פרופיל מעמיקה על אותו מלאדנוב מסתורי, שיטות עבודתו ויחסיו עם הצדדים העצבניים באזור המודלק בעולם.

נכון אומנם שאופי המלחמה השתנה. כבר אין שוחות שמעליהן הכדורים שורקים וכתבים אמיצים לא יכולים להסתער תחת אש בעקבות חיילים צעירים. בינתיים, למרבה המזל, המלחמה מתנהלת בחדרים ממוגנים. בסוללות כיפת ברזל. בבסיסי חיל האוויר, שם טייסינו צועדים למטוסים בעוד החמשים עדיין מצמידים פצצות לכנפיים. למה דבורי לא שם? הרי זה לא סוד צבאי סודי כל כך. למה לא לחשוב על עשרה מקומות מעניינים יותר להיות בהם מאשר לדקלם טקסטים שחוברו במכבסה של דובר צה"ל? למה לציית לשגרה הרדומה של כתב עצל שמנוהל בידי עורך עצל?

זיק בודד של תקווה ניצת השבוע כשמפקד פיקוד הדרום לשעבר, יום טוב סמיה, אמר כי תושבי הדרום בחרו בממשלה אז שלא יקטרו. כמה מיץ יש באמירה כזו, כמה פוטנציאל למריבות עסיסיות. אבל התרדמה השגרתית של התקשורת בסיקור הקרבות בדרום גרמה לה להחמיץ גם את סמיה ואמירתו, ולהתמקד, בפעם ה־40, בבור באדמת אופקים שיצרה הרקטה. חבל. טוב שיש לנו לפחות מלחמות עסיסיות ב"משחקי הכס".