כבר נכתב על סרטיה של זהר וגנר בלעג בלתי מוסווה - או שמא קנאה - שהיא עוסקת בפורנוגרפיה רכה במסווה של דוקומנטציה אמיצה. ואמנם, אחרי שחשפה את עברה כנפגעת מינית ב"ימי הזהר", תיעדה עצמה באופן אינטימי כשהיא בהריון ב"סימני מתיחה", וחשפה את שדיה כשחלתה בסרטן השד ב"מעשה בשני בלונים", וגנר, יוצרת הסלפי־דוקו הפרובוקטיבית, כנראה סגרה מעגל עם עצמה, והחליטה להפנות את מבטה החוצה.

בסרטה החדש, "21 יום ולילה", שהקרנת הבכורה שלו נערכה אתמול בפסטיבל דוקאביב 2019, היא יוצאת מהעיסוק האובססיבי בגופה ובעצמה, ויוצרת סרט מפתיע, החושף סיפור מזעזע שקרה בחברה הבדואית. לכאורה סיפור רחוק ממנה אך עוסק אף הוא גם אם באופן עקיף בדימויי גוף ומחיריו  כמו סרטיה הקודמים.

זה מתחיל בפעוט בדואי שנמצא מת בתוך באר בדרום. החשודה המיידית היא אמו, שכנראה סובלת מדיכאון אחרי לידה, ונמצאה מסתתרת בתוך באר אחרת כשבוע לפני המקרה. היא מוחזקת 21 יום ולילה בתא מעצר, שם מנסים השוטרים לגרום לה להודות במעשה, אך גם חושפים כנראה את הסיבה הטראגית למותו של הפעוט. האם אמו אכן רצחה אותו כדי למנוע ממנו סבל בטוח לכל חייו? או שמא מדובר בחמותה התובענית? ואולי היה זה בעלה, שהתחתן בשנית ותפר לה תיק?

לא מדובר כאן ב"צל של אמת", או "תיק בחקירה". זהר וגנר אמנם הצליחה לחשוף סיפור אדיר ולהשיג הקלטות נדירות, נוגעות ללב ומטלטלות מתא המעצר ומתוך חדרי החקירה. אך העובדה שהסרט מתעלה מעל נטיותיה האקסהביציוניסטית של וגנר הופכת אותו לאחד הסרטים הטובים בתחרות הישראלית. גם הבחירה לשלב בסרט קטעי אנימציה סטטיים, פלוס סיפור מסגרת בסגנון אגדת עם, מעניקים לסרט המטלטל עידון מפתיע, שמחזיר ליוצרת את ממד הנשיות, ומחזירים לאישה הבדואית את האנושיות שניטלה ממנה, כנראה על לא עוול בכפה.