“מחוז ירושלים" היא סדרת הדוקו הטובה ביותר שרצה על המסכים שלנו בימים האלה. היא אולי סדרת הדוקו האיכותית ביותר ששודרה על מסך ישראלי כבר לא מעט שנים. וגם אם לא, מה זה משנה. כל פרק מתשעת פרקיה מחזיר בהנאה בריבית דריבית את שעת הצפייה בו. אסור להחמיץ.

בתקציר מספקת הסדרה מבט נדיר על עבודתם וחייהם האישיים של שוטרי יחידות המודיעין, הבילוש ומשמר הגבול במחוז הנפיץ והמודלק ביותר בישראל - מחוז ירושלים. משטרת ירושלים פתחה את הדלתות באופן נרחב למצלמות - ממפגשים נסתרים עם מקורות מודיעיניים פלסטיניים ועד לפעילויות עצמן בכפרים ובמחנות פליטים עוינים. השוטרים/שוטרות פתחו את דלתות בתיהם וכמוהם בני זוגם/זוגן לקונפליקטים המשפחתיים המתלווים לעבודה כה אינטנסיבית. צלמים, במאים ועורכים טיפלו בחומר הגלם ביד מקצועית מהמעלה הראשונה, והתוצאה היא ירושלים - סרט מתח, באיכות קולנועית טלוויזיונית נדירה שקשה למצוא פה.

לא במקרה ממוזל עולה “מחוז ירושלים" דווקא בימים אלה על המסכים. כאן 11 עבדו על פי תוכנית מסודרת - קודם מרעישים עם האירוויזיון, אחר כך פותחים בארטילריית סדרות חדשות ומשובחות (“תיק נעדר", “דוז פואה", “האזרח גואטה", “מחוז ירושלים"), ואחר כך גם הנרקומנים הקשים ביותר של "הישרדות" יהיו חייבים לעצור אחת לערב לפחות על אפיק 11.

כמה פתטי ומעורר רחמים הייתה גלולת הרעל בשליחות אדונו, ח"כ אמיר אוחנה, שבאירוע “שבתרבות" בפתח תקווה טען שבניגוד לערוצים האחרים המצטמצמים ושולחים רק כתב וצלם לאירועים, כאן 11 המוכה בבזבזנות, לפי אוחנה, שולח עוזר צלם ומקליט, ועוזר מקליט וכו'.

אוחנה, שעשוי להיות שר התקשורת ואז להעביר לתאגיד טיפול דומה לזה שתכנן יריב לוין למשרד המשפטים, הציג כבר בשלב הטרומי הזה את רדידותו ובורותו בחומר. הגרזן הראשון שהנחית התאגיד על עובדיו היה זה שקיצץ ללא רחמים בין השאר בצוותים המנופחים ללא צורך שיצאו לסקר אירועים. צלם התאגיד דור קשלס שנכח באירוע במסגרת עבודתו לא יכול היה להתאפק והתפרץ בצעקות על אוחנה, “שקר, שקר, רק אני נמצא פה, שקר". אוחנה, למותר לציין, לא טרח להתנצל על אמירת אי־האמת והמשיך בלי למצמץ לנושא הבא. דור קשלס, אגב, לכל המעוניין, העלה את תיעוד האירוע לדף הפייסבוק שלו.

ככה שלידיעת אוחנה המחפף, משהו קורה בתאגיד. עושים שם, אפעס, טלוויזיה טובה. ועוזר המקליט והצלם השלישי כבר מזמן עלו על בגדי ים ומשתזפים עתה בשמש גמלת הפנסיה שלהם. צריך, ח"כ אוחנה, לרענן את מלאי גלולות הרעל.




מעוררת מחשבות נוספת בפרק הראשון של הסדרה הייתה הכניסה לכפר עיסאוויה במטרה ללכוד נשק שהיה מיועד לביצוע פיגוע. יש להודות: אני לא יודע איפה זה עיסאוויה. אין לי רצון לפגוש את תושביה. בירור מהיר בקרב מכרי העלה מסקנה דומה: גם הם אינם חשים צורך דחוף להיכנס למכוניתם ולשעוט לעבר עיסאוויה. כפי שעולה מתוך הסדרה, אגב, גם העיסאוויים עצמם לא מעוניינים להדק את הקשר עמנו, להכיר את התרבויות השונות ולהתחרות במשחקי כדור.

מכאן נשאלת כמובן השאלה, מי צריך את עיסאוויה. למה לנו כל המאמץ של טובי בנינו ובנותינו, אנשי מחוז ירושלים, בהשגחה על קן הצרעות הלא סימפטי הזה. ולמה לנו בעצם כל המשאבים והמאמץ העליון בהשגחה על קני צרעות דומים סביב ירושלים. כשמערטלים את שפת הדיבור והמחשבה מפראזות בומבסטיות דוגמת “עיר דוד", ו"עיר הנצח", ו"חזרנו אליה לנצחי נצחים", ובוחנים את המציאות בעיניים פקוחות ובשפת אדם, נותרים עם מאורות נחשים מיותרות דוגמת עיסאוויה ודי והותר מקום ליהודים לפרוח וללבלב. כמו בסיפור על אותה עז שנשלחת החוצה מהבית, לפתע יש לכולם מקום לחיות. כלומר אם העז לא הביאה עמה סגנית עז, ומקליטה ועוזרת מקליטה. באמת צריך לברר את העניין עם ח"כ אוחנה.

"מחוז ירושלים", ימי א' וב', 21:00, כאן 11