צופי הטלוויזיה מתחלקים לשניים. אלה שמכורים ל"סיפורה של שפחה" ואלה שלא מסוגלים לצפות בה. האחרונה מונה בעיקר גברים. בלי להכליל, כמובן. אפשר להבין למה: סצנות האונס בהסכמה, היחס המזלזל לנשים ומשפטים כמו "נשים כמוך הן כמו ילדות קטנות", "פגות תוקף" או "אתן חסרות תועלת אבל כיפיות", והשיא: "האם מורה לכימיה יכולה לבשל". הממ... אם זה מצמרר אתכם אפשר להבין. כן, גברים יקרים, קשה להסתכל על עצמכם במראה. 

בעיקר אם היא שחורה במקרה הזה.  אבל תכלס אם נוריד את התפאורה של הסט, הבגדים האדומים או חבלי התלייה הסימבוליים ואם נהיה כנים לחלוטין, התסריט עובד גם בשיחה יומיומית בין גברים בסרט של טרנטינו, בטלנובלה טורקית או על איזה בר בתל אביב. עם מדינת ההלכה של סמוטריץ' או בלעדיו. 
 

למי שעדיין לא מסוגל לצפות אבל סקרן, להלן רקע קצר: העתיד הלא רחוק. כאשר המציאות הופכת להיות יותר ויותר להט"בית וחופשייה, מתדלדלת אוכלוסיית העולם עד לסכנה של ממש למין האנושי. מה שמאפשר את שלטונה של רפובליקת גלעד שכובשת את ארצות הברית ומייסדת חברה שבה לנשים אסור לקרוא או לנהוג וכל אישה פורייה, בעיקר אם היא נואפת או לסבית, הופכת לשפחה שמטרתה היא הבאת ילדים עבור מי שאינו יכול.   
 

"כמה מפתה להמציא אנושיות לכל אחד", אומר המפקד לורנס האינטלקטואל שהמציא את מושבות העבדות הרצחניות עבור הנשים העקרות והזקנות. הוא אומר את זה לג'ון, השפחה הראשית והבעייתית מכולן. זו שהייתה לשעבר "של-פרד" וכעת היא שלו. לצערו. באותה מידה, כמה מפתה לחשוב שאנו חיים בעולם שבו נשים יכולות לשרוד מבלי למצוא בעלי ברית חזקים מקרב הגברים, או לעבור יום מבלי שמתייחסים אלינו כמו אל חפץ משעשע או מאוס, תלוי. לא בנו. 

העתיד לא נראה ורוד
 

נחזור לאלגוריה. להבדיל מהעונה הראשונה והסאדיסטית נוסח דאעש והעונה השנייה המזוכיסטית על מושבות הריכוז שלה, העונה השלישית של "סיפורה של שפחה" מתעוררת לחיים בצורת מרד גטו ורשה. וההשוואה אינה מקרית. בעונה זו, כמו ב"אדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל שצלח את השואה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ג'ון סוף סוף מוצאת משמעות לסבלה. למזלה.

זה קורה ברגע שהיא מתפכחת לחלוטין ונגאלת מהציפייה שהאדם טוב מנעוריו ומגלה שמי שהיה אמור להיות האוסקר שינדלר הפרטי שלה, המפקד לורנס ג'וזף, מתגלה כעריץ אכזר וסאדיסט. כך, הוא עושה ממנה היודנראט של משלוח הנקבות החדש ומטיל עליה את הבחירה מי לחיים ומי למוות.

ואם אחרי שצפינו בה סוקלת גבר למוות ויולדת ללא אפידורל בנוכחות זאבה זה כבר לא מזעזע איש, בעונה הזו היא מפסיקה את הלופ ומבינה באופן סופי שישועתה לא תבוא לה מקרב הגברים, אפילו לא אבי ילדתה ומושא תשוקתה ניק "העין". ג'ון הופכת סוף סוף למנהיגה כוחנית, בדיוק כמו אמה. "אנחנו ולא באותו צד", היא אומרת לשאר הבנות בעיניים מוארות כמי שמלחמת המינים שבעבעה בה כל הזמן סוף סוף מקבלת את ממדיה הראויים.

"אנחנו נלמד אותם, אנחנו נעשה אותם חזקים ואז חלשים כי אנחנו מכירות אותם כל כך טוב", מוסיפה ג'ון. ולמעשה אומרת שיש אנחנו ויש הם, אבל הפעם לא אדונים ושפחות אלא גברים ונשים. האם המרד יוביל לכינון שלטון נשי מהסוג של שרה נתניהו' או פשוט יחזיר את המצב לקדמותו שבו המיזוגניות אינה חוקית אך קיימת? כך או כך, העתיד לא נראה ורוד.