צפייה בסרט "גולדה" שווה זהב ולו רק בגלל השיחה הבלתי רשמית בינה לבין המראיינים שצולמה בתום ראיון איתה ולא שודרה באותם ימים. זו הייתה גולדה מאיר, ראש הממשלה רבת־העוצמה, בנעלי בית של גולדה, אישה הרואה עצמה לתפיסתה כאם האחראית על המדינה ואזרחיה, ועם זאת מתחבטת ומתקשה לשאת את העומס הפיזי והרגשי הכרוך בתפקיד.

בלתי אפשרי בזמן הזה לברוח מההשוואה של דמות אותה ראש ממשלה דאז לראש הממשלה של הימים האלה. שניהם, בשורה התחתונה, שנויים במחלוקת. שניהם נוקשים וחשדניים. את גולדה, אני חושב, נוח יותר לחבב בעקבות הצפייה בסרט. היא אותנטית יותר. אומרים על נתניהו שהוא שחקן מצוין. נו מילא. אצלו כל מילה היא תיאטרון. עם הביוגרפיה הקבועה של צ'רצ'יל ביד בכל חופשה, האותנטיות היא במרחק מיליון קילומטרים ממנו. כל מילה, כל תמונה נמדדת ונשקלת - איך היא מקדמת אותו. גולדה באה מעולם אחר. היא לא הכירה חוכמות כאלה. ואם הייתם אומרים לגולדה על מטוס לראש הממשלה בסכום שכבר מדגדג את המיליארד שקל, היא הייתה נופלת ברצפה. וזאת הייתה גברת קשוחה שלא נופלת ברצפה בקלות.

סבא שלי זיכרונו לברכה היה מהדגם של גולדה. תוצרת אוקראינה מודל סוף המאה ה–19, עלה לארץ בדרך לא דרך, כמוה למד ודיבר עברית מסחררת (צריך לקחת את מי שלימד את הדור הזה עברית ולשבץ אותו בתפקיד בכיר במערכת החינוך). הם נחלקו בשיטתם הכלכלית - היא הייתה סוציאליסטית, הוא היה קפיטליסט שרוף. אבל שניהם חיו על פי היגיון שרידותי צרוף. הפוגרומים, הקור והרעב בצעירותם עיצבו את תפיסת עולמם ואת חשדנותם העצומה כלפי אנשים שמבטיחים להם הבטחות בתמורה לקבלת חלקי ארץ. במיוחד קוזקים בדמות ערבים שהפגינו עוינות ורצחנות שנים רבות לפני שהתחילו להשמיע ציוצים רפים של הכרה בישראל.

כשהציוצים החלו להיות רלוונטיים, גולדה כבר הייתה מבוגרת מדי, מעוצבת מדי מכדי להשתנות, וכמוה אגב עוד מרבית תושבי ישראל. היה צריך מלחמה אכזרית וכמעט שלושת אלפים הרוגים כדי לשנות את דעתם.

הסרט מחמיץ את זה. בוועדת אגרנט היא אמרה שהסתמכה על דעת ראש אמ"ן והרמטכ"ל, וזה מה שראש ממשלה יכולה לעשות, אלא אם כן היא מסתכנת במשחק ניחושים. ועדת אגרנט כזכור קיבלה את טענתה וזיכתה אותה מאשמה, אבל גולדה כבר הייתה גמורה. את מערכת הבחירות הבאה היא לקחה על אדי בנזין והתפטרה אחריה.

זה הדילוג שהסרט עושה. מהשיחה הבלתי פורמלית על כמה קשים חיי ראש ממשלה, ששיאם במלחמת ההתשה, היישר אל ההחמצה שהוליכה למלחמת יום הכיפורים. גולדה המתלבטת, גולדה חסרת האמון, גולדה שדוחה את מאמצי התיווך, גולדה המתייסרת של אחרי המלחמה - כל אלה מתוארים בנגיעות מרפרפות ורופפות מאחוריה ומצדדיה. חבל. "גולדה" מסכם את עצמו ואותה ככישלון שנותיה בתפקיד שהובילו למלחמת יום כיפור ושככזו תיזכר. תסמכו, אגב, על אורי אבנרי ז"ל שרואיין בזמנו לטובת הסרט שירחץ בניקיון כפיו הצחות ויסביר בחוכמה עצומה שבדיעבד כמובן איך וכיצד היא הייתה צריכה לנהוג.

בניכוי אורי אבנרי ורוח הסיכום שלו, הסרט "גולדה" על חסרונותיו עושה צדק עם גולדה מאיר. לפחות בהתייחס לימים האלה הוא מעורר לא מעט געגועים כלפי ראש ממשלה אנושי, נתון לטעויות וגם כאלה מהסוג הקשה, שלא מעורר תחושה כי הוא מוכן לקרוע את הארץ לטובת מטרותיו שלו.




"גולדה", הוט 8, יום א', 16.6, 21:00 שידור חוזר: מוצ"ש, 22.6, 21:00

***

"מר מרצדס"

זה כבר צונאמי. מכל כיוון שוטף אותנו גל של סדרות מצוינות. איך אפשר להספיק לראות את כולן? פלא שהילדים לא אכלו?

נער מניח מסכת ליצן על פניו, דוהר במכונית מרצדס גנובה לתוך קבוצת אנשים והורג 16 מהם. הבלש החוקר יוצא לגמלאות ומותיר את המקרה הפתוח מנקר במוחו ובלבו. הנער, שתוך כדי כך מוטרד מינית בידי אמו, מתחיל להוציא את הבלש מדעתו.

נשמע נחמד, לא? הסדרה, אגב, אכן מוצלחת מאוד, כנאה וכיאות לתסריט המתבסס על יצירה של אומן ספרי האימה סטיבן קינג. מתח ברור שיש. מועקה כבדה יש בכמויות מסחריות. שכנה חצי מופרעת חצי נחמדה מוסיפה תבלין משלה לתבשיל. בעצם, כולם שם נעים על הסקאלה שבין חצי מופרעים למופרעים בריבוע, והתבשיל יוצא מרתק כדת וכדין.


מר מרצדס צילום מסך מר מרצדס צילום מסך


וכאן טמונה הבעיה שבסדרה. היא טובה. היא שווה את שעות הצפייה שהיא גובה מאיתנו. אלא שנשאלת השאלה עד מתי? וליתר דיוק, כמה? עד כמה? צונאמי של סדרות מצוינות נוחת על פדחתנו מדי יום. יש VOD למיניהם, וסלקום TV, ונטפליקס, ופרטנר TV, ועכשיו נוחתת על ראשינו אמזון, אז איך אפשר להחליט? עם כמה סדרות טובות יכול בנאדם ממוצע מהשורה להתמודד? שלא לדבר על תחושת האובדן - אתה רואה סדרה נהדרת אחת, ובראש מנקרת המחשבה שיכולת בזמן הזה לראות סדרה נהדרת. איך אפשר להחליט עם כל השפע הזה?

אני למשל צופה בימים אלה ב"מר מרצדס" כאמור בסלקום TV, ב"הנוסעים בזמן" בנטפליקס, ב"משחק ביתי" בהוט VOD, ובסדרת גמר הפלייאוף ב־NBA בערוץ הספורט בין טורונטו לגולדן סטייט (בלי ווליום, כדי לא לשמוע את השדר דניאל זילברשטיין). לעונה השלישית של "סיפורה של שפחה" עוד לא התקרבתי. להערכתי, אוכל לצפות בפרק רק לקראת החגים. "רילוקיישן"? "האזרח גואטה"? הצחקתם את בטיטו. אלה יצטרכו הרבה פרוטקציה כדי להיכנס ליומן שלי. אין זמן, רבותי. ככה זה בחיים המודרניים. אין זמן. הילדים אומנם מסתובבים רעבים, בבגדים שלא כובסו כבר שבועיים, אבל אין מה לעשות. אין זמן.


"מר מרצדס", סלקום TV